ימי הזיכרון מלאים בסיפורי גבורה של הנופלים ודרכם אפשר ללמוד מי הם היו, מה היו פועלם ואיזו מורשת השאירו. אחד כזה הוא סמל נחום אלה ז"ל, שנולד וגדל בירושלים, ונפל בגיל 19 בדרום לבנון בהיותו חייל גולני בצוות הפלחי"ק ביום כ"ז בחשוון תשנ"ט, 16.11.1998.
נחום וחבריו התכוננו לשירות במוצב "ריחן" הנחשב למסוכן יותר, אך הוא וצוותו הועברו בסופו של דבר למוצב "תל קבעה" הנחשב לפחות מסוכן. למרות זאת, הבשורה הרעה הגיעה דווקא משם. בזמן שנחום וחבריו יצאו למשימת תיאום ובדיקת כלים, הכוח עלה על מטען צד אשר הופעל מרחוק. הוא נהרג ביחד עם חבריו סמל רז פרומוביץ' וסמל יוסף בן מוחה וארבעה חיילים נוספים נפצעו. הוא הותיר אחריו הורים, דליה ומשה ז"ל, ושלושה אחים – דגנית, נועם ונעמה. "כשאחי נהרג הגיעו חיילים וקצינים אל ביתנו ודפקו בדלת בזמן שאמא שלי נחה, כאשר אני וחברה שלי בחדר אחר והמתנו לחברה נוספת שהייתה אמורה לבוא", משחזרת בכאב נעמה אלה נעימי בשיחה עם "כל העיר", האחות הצעירה של נחום את רגע הבשורה הקשה בבית המשפחה ברחוב קנאי הגליל שבשכונת קטמון, "הנחתי שזאת חברתי שדופקת בדלת. מהר קראתי לאמא שלי כשאמרתי לה שיש 'חייל גדול בדלת', ואת החברה שלי הוציאו מהבית כי אסור שמי שלא מבני המשפחה יהיה נוכח. אז שמעתי את אמי צורחת צרחות אימים ובוכה כמו שלא ראיתי אותה בחיים. הקצין בישר לי שאחי נהרג והרגשתי רעד מטורף בכל הגוף וצווחה שיצאה לי מהגרון ולא זוכרת מה היא הייתה, אבל זו הייתה מצוקה. הייתה בשורה קשה. זאת הייתה חוויה טראומטית לכל החיים. מאותו רגע, הבית התמלא מהר מאוד והיה עמוס באנשים, מכרים, שכנים, משפחה וחברים. כאוס מוחלט. האחים שלי הגיעו לבית ונסעו ישר לבשר את הבשורה הקשה לאבא שלי, שהיה קבלן והיה באותה העת בעיר בית שמש. השמיים נפלו עלינו באותו היום. כולם היו עם מבט של הלם בעיניים. הטראומה כל כך גדולה שעד היום, כשאני רואה התקהלות חריגה סביב בית כשלהו או בכי פתאומי שמגיע ממקום מסוים, זה מחזיר אותי בבת אחת אחורה".
סמל נחום אלה ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
נחום היה ילד מאוד בולט חברתית כבר בגיל מוקדם מאוד והיה למרכז תשומת הלב בקרב חבריו ובכל פעילות שבה השתתף. בבית הספר היסודי הוא למד ב"לוריא" ואת לימודיו בחטיבת הביניים והתיכון למד בבית הספר "דנמרק", והיה חבר בתנועת הצופים בשבט "מודיעין".
רוצים להישאר מעודכנים?
ספרי עליו קצת?
"הוא היה מאוד ערכי, פעיל חברתית בבית ספר ובמד"צים. הוא היה מאוד בולט באופיו וביופיו. תמיד היה מלא שמחה. זכינו לשמוע הרבה סיפורים עליו לאחר שנהרג מהרבה אנשים שלא הכרנו, כאלה שנגע בהם. עד היום אנחנו שומעים סיפורים שלא הכרנו עליו ממכרים שונים ומחבריו. באישיותו המאוד מאוד כובשת הוא השאיר חותם להרבה אנשים. הוא אהב את ארץ ישראל, אהב לטייל ובחייו הקצרים הוא חרש את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה ביחד עם כל המשפחה שלנו. אנחנו משפחה שאוהבת חוויות משותפות ואת מדינת ישראל וזה ניכר באופיו. הוא אהב את הטבע, אם זה בצופים או במד"צים".
נעמה, היתה רק בת 9 כשאחיה הבכור והאהוב נהרג והותיר אותה רק עם זיכרונות שלא מרפים ממנה. "יש לי זיכרונות כל כך טובים, מתוקים וטהורים ממנו", היא משתפת ומוסיפה, "הייתה לנו ילדות שמחה ומאושרת. יש בינינו פער של 10 שנים ואני הייתי האחות הקטנה, הבייבי של הבית, והוא היה הבכור שאחראי עלינו כשההורים לא היו בבית כי הוא היה מאוד אחראי ובוגר. אני זוכרת שקצת לפני שהתגייס, ההורים טסו לחו"ל לתקופה של שבועיים לערך ונשארנו לבד. הבית היה שוקק חיים, ממש לונה פארק שלא נגמר. הרבה צחוקים ודברים מתוקים בין האחים. עוד זיכרון חזק שלי ממנו, היה חודשיים לפני שהוא נהרג. חגגתי יום הולדת והוא הבטיח לקנות לי מתנה וכבר חשבתי שהוא שכח מזה, אבל בשבת האחרונה לפני שהוא חזר הביתה, הוא הלך לקניון במוצאי שבת וקנה לי את השעון שרציתי. עד היום אני שומרת את השעון אצלי וזו המזכרת שיש לי ממנו".
עברו 24 שנים מאז נפילתו, איך ההתמודדות גם בחלוף הזמן?
"גם לאחר זמן שהוא נפל הוא הותיר חלל בחיינו והשאלות של 'מה היה אם' לא מרפות מאיתנו לרגע. אני אומנם האחות הקטנה, אבל מזמן עברתי את הגיל שבו הוא היה כשנהרג ולי ולאחים שלי יש כבר ילדים ואמא שלי הפכה לסבתא. ממש בערב יום הזיכרון אבי, משה אלה ז"ל, נפטר לפני כ-13 שנים משברון לב מלכתו של נחום ז"ל. זה לא מקרי, זה סימן לנו שהוא לא עמד יותר בצער הזה. זה שבר את לבו. יש לנו פספוס ענק במשפחה לנוכח זה שלא חווינו את נחום הבוגר, שלא זכה לילדים, שהוא לא חווה את החיים האמיתיים. כפי שאמרתי בהתחלה, השמיים נפלו עלינו וזהו. ספר אחד נסגר בחיים שלפני וספר אחד נפתח. יש לנו חיים טובים, יש לנו רגעים מאושרים בזכות הנכדים של אמא שלי, הילדים שלי, הילדים של האחים שלי, אבל אי אפשר להשאיר מאחור את החיסרון של נחום ושל אבא שלי זיכרונם לברכה. אנחנו מגיל אפס משתפים את הנכדים על המורשת של נחום – מי הוא היה, מה הוא עשה, כמה ערכית הייתה האישיות שלו ובאובדן שלו. זו זכות גדולה להיות אחות של נחום".
סמל נחום אלה ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
איך אתם מנציחים את זכרו?
"זכינו להנציח את נחום במרוץ לפידים שעשינו לזכרו ביחד עם חיילי גולני, מג"ב ותלמידי בית הספר דנמרק – איפה שנחום למד וכל האחים. זה התקיים תמיד בחג החנוכה והמסלול היה מהר הרצל ועד לצומת פת. לאחר מכן היינו עורכים מסיבת חנוכה משותפת ושמחה כפי שהיה נחום, וזה היה למעשה סוג של ערב זיכרון, כדי שכולם יזכרו כמה שמח ומאושר הוא היה. זה התקיים במשך שנים רבות, אבל מאז שאבא שלי נפטר זה פסק ומאז אנחנו בוחרים להנציח אותו בטיולים משותפים עם החברים שלו, אם זה בטבע, או סיור חנוכיות לזכרו. הכל נעשה באווירה כיפית ושמחה כפי שהייתה אישיותו שהייתה דומיננטית בשמחה שלה שמאפיינת אותו כל כך. אנחנו כל הזמן חושבים איך להנציח אותו. היום משתתפים בטיולים כבר הילדים של החברים של נחום, שזה מרגש לגמרי וסגירת מעגל ענקית בשבילנו. מעבר לכך, אנחנו משתדלים להזכיר ולהנציח את שמו בכל הזדמנות, בין אם זה עם קבוצות חיילים שאנחנו פוגשים בהר הרצל, או בפעילויות בבית ספר ביסודי, חטיבה או בתיכון שלוקחים על עצמם לעשות עבודות על נחום כדי שידעו מי הוא היה, מה הוא הותיר אחריו ומה היה פועלו. זו זכות גדולה בשבילנו שמזכירים אותו ומרגש מאוד את המשפחה".
יום הזיכרון השנתי הוא לא יום קל עבור אף משפחה שכולה שבמשך כל השנה חווה את האובדן, וכך גם גם לא עבור משפחת אלה שאיבדה את היקר לה מכל. נעמה, מספרת על זווית מעניינת שמה שמסמל בשבילה יום הזיכרון, הנחשב לאחד הימים הקשים והחשובים בלוח השנה של מדינת ישראל: "מדובר ביום שמעורב בהרבה רגשות והוא לא מיועד למשפחות השכולות, אלא מיועד יותר לכל מי שמסביב, כלומר לחברים מהצבא, מהיחידה, המכרים מהשכונה, החברים ובני משפחה המורחבת, כי אנחנו זוכרים אותו תמיד וחווים את זה כל הזמן. מה שקורה בעצם שכולם מגיעים אלינו לזכור ולהיזכר ביחד איתנו. יש רגעים של צחוק ושל בכי וזה רץ על כל מנעד הרגשות. אנחנו מאוד עטופים ביום הזה מכל כיוון אפשרי ואנחנו משתתפים בכל הטקסים שמזמינים אותנו – מבית הספר, המתנ"ס השכונתי או בהר הרצל, ואנחנו זוכים לקיים את האירועים והזיכרונות בצורה מאוד מכובדת, ומאוד נוגעת. לצד זה, זה ביחד עם הפרידה מאבא שלנו שנפטר כאמור בערב יום הזיכרון, אז התחושות מאוד מגוונות ומאוד מעורבבות. גם היום, 24 שנים לאחר האובדן של נחום, אנחנו מאוד קרובים לצוות שלו, לחברים מהצבא ומבית ספר. זו מעטפת ענקית שהזכות והכבוד היא כולה שלנו שיש לנו אותם בחיים שלנו עד עצם היום הזה. הם האחים שלנו, המשפחה שלנו".
