ריצה זו מערכת יחסים מורכבת, וכמו כל מערכת יחסים היא דורשת תחזוקה אמיתית.
לפעמים, קשה לי להאמין שאני עדיין מאוהבת בריצה, אחרי כל כך הרבה שנים. פרפרים בבטן לפני מרוץ גדול וקטן, התרגשות והתכווננות לקראת אימון ארוך וחזק או סתם הנאה מריצה רגועה כשהרגליים מתגלגלות להן לצד שיחה עם חברים.
- החרדית הירושלמית שניצחה חצי מרתון בינלאומי
- ביטי דויטש מספרת ל"כל העיר" איך זה לרוץ מרתון בפעם הראשונה
- רותי המאמנת | יומן מסע: מה באמת קרה לי במרתון וינה?
האמת היא שההתנסויות הראשונות שלי בריצה ממש לא היו כאלה – במקרה שלי הריצה שיחקה אותה קשה להשגה. ביסודי הייתי מגיעה תמיד בין האחרונים בכיתה, אבל בתוך תוכי ידעתי שיום אחד הריצה תהיה שלי. בחטיבת הביניים התחלתי לגדול ולהתחזק, וזה היה בדיוק השלב שבה הריצה באמת נכנסה לחיי. מאז, אני מוצאת בכל פעם סיבה אחרת להתאהב בריצה מחדש, ואחרי כל כך הרבה שנים אני מרגישה שיש בה משהו אחר ומרגש.
החוויות הראשוניות שלנו בריצה יכולות להיות כל כך משמעותיות ולחרוץ באופן משמעותי את האופן שבו אנחנו תופסים את הריצה – לטוב ולרע. ההתנסויות האלה משנות חיים.
בשיחות שערכתי עם שני רצים הם שיתפו אותי בחוויות המשמעותיות וההתחלתיות שלהם בעולם הריצה, וסיפרו איך הריצה העצימה אותם ושינתה את חייהם לתמיד.
ממחלקת השיקום למרתון
איתן גפני, בן 31 מיישוב אלון (מטה בנימין), מאמן ריצה במקצועו, התחיל להתאמן באופן מסודר לפני מספר שנים. את סיפור הריצה והמרתון הראשון שלו לא היו הרבה מסוגלים לתאר.
"האמת היא שריצה לא הייתה בטבע שלי מאז ומעולם", מספר גפני ל"כל העיר", "הייתי אדם שעצלות לא היתה מילה גסה עבורו. לקראת סוף שירותי הצבאי, חזרתי ממבצע 'עופרת יצוקה' – שלם ובריא, וכבר מוכן נפשית להשתחרר ו'לרוץ' על הדבר הבא, אבל לחיים יש תוכניות אחרות. עברתי תאונת דרכים, בה שברתי את עצם הירך ואיבדתי את היכולת ללכת, לעמוד ולתקופה מסוימת אף לשבת. 'לרוץ על החיים' ירד מהפרק באותה עת. אפשר להגיד שניצלתי בנס. באותו יום הבנתי על בשרי שהכביש יותר מסוכן מהמלחמה".
איתן גפני, חצי מרתון וינה 2019 (צילום: פרטי)
"בערך שלוש שנים וחצי לאחר השיקום מהתאונה, החלטתי לצאת למרתון ירושלים 2011. לא כמעשה של גבורה ובטח לא כאקט מקצועי מאופיין בחשיבה. אלא מתוך הרצון לחוות את הקצה ולבחון את גבולות השליטה", ממשיך ומספר גפני. "היה לי ברור ששום דבר לא מבטיח לי שאסיים את המרוץ. אך הייתי נחוש לנסות, רציתי לראות עד לאיפה אצליח. שהרי אם לא אנסה – לא אדע. לאחר 32 ק"מ של ריצה בגשם, ברוח ובברד סיימתי את המרתון עם שעה פלוס ישיבה באמבולנס של מד"א עד סוף אירוע הריצה".
"יש כאלו שהיו לומדים את הלקח כבר בשלב הזה – אני לא זכיתי להימנות ביניהם", מוסיף גפני ומספר כי כבר באותו חודש הוא רץ מרתון נוסף, בתל אביב. "חשבתי לעצמי 'הנה ההזדמנות לתקן'. הרי אם הצלחתי לרוץ בירושלים 32 קילומטרים, למה שלא אצליח בעוד לא יותר משבועיים לרוץ 42 קילומטרים. את מרתון תל אביב סיימתי ב-4 שעות ו-51 דקות, לאחר מקטע הליכה ב-35 ק"מ בערך של כ-10 דקות".
מאז גפני רץ כבר עשרות מרוצים והגיע לשיאים חדשים של 36:09 דקות ב-10 ק"מ, חצי מרתון בתוצאה נהדרת של 1:19:03 ומרתון ב-2:59:23.
האימון הראשון ששינה את הכל
ליאורה קורן, בת 34 מירושלים, תזונאית במקצועה, התחילה להתאמן באופן מסודר לפני כשנתיים וחצי. היא מתאמנת כיום כארבעה אימונים בשבוע והשיא שלה ב-10 ק"מ הוא 44:47, שקבעה השנה במרוץ הרצליה.
"באימון הראשון רצנו בהר איתן וזאת היתה הפעם הראשונה שרצתי את המסלול הזה", מתארת קורן בשיחה עם "כל העיר", "רצתי הכי מהר שיכולתי ללא מחשבה או שעון. הגעתי ראשונה מבין כל החברים בקבוצה וזה הפתיע אותי".
ליאורה קורן (צילום: פרטי)
למעשה, את הריצה היא פגשה בכלל במטרה אחרת. "הריצה התחילה כפסיכולוג של סוף היום", מציינת קורן. " זה נתן לי מענה להוצאת אנרגיות. כל אימון העצים אותי, במיוחד כשהתחלתי להתקדם. עם כל קשיי היום, יש פינה בחיים שהיא שלך".
ליאורה קורן (צילום: אורית בן דניאל)
על היתרונות הרבים היא מספרת בהתרגשות: "פגשתי דרך הריצה קהילה שלמה. דרך רצים מסוימים הכרתי עוד רצים וזה הפך להיות רשת חברתית. החיים שלי השתנו, זה נותן לגיטמציה ללכת לישון מוקדם ולקום בחמש בבוקר. לי זה לא היה מוכר ולא היה חלק מהעולם שלי בכלל".
הקטע ההישגי חדש עבורי", מסכמת קורן, "בעבר לפני אימון מסודר הזמנים בכלל לא היו חלק מהלקסיקון שלי. זה השוני הגדול בין אימון לבד לבין אימון בקבוצה".
רותי זינדל אוכמן (צילום: פרטי)
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,
בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,
רצה ואמא לשלושה מתוקים.
