רחביה (צילום: אמיל סלמן)
רחביה (צילום: אמיל סלמן)

סיפור לשבת: חלום ליל קיץ

הבטחתי לעצמי שלא אפריע את מנוחתם של ילדיי ושל נכדיי. ממילא אנחנו דורשים מהילדים יותר מדי

פורסם בתאריך: 28.7.17 19:05

הדמות שניצבה בחלוני בשעת לילה מאוחרת לא דמתה בשום פרט לאבא שלי. היא היתה כמעט שקופה, כמו רוח רפאים, ונעצה בי מבט חלול. בכל זאת זיהיתי אותה מייד. ניסיתי לומר משהו, אבל הדמות השתיקה אותי די בגסות. זה אבא, אבל המתים אינם קלים במיוחד, אמרתי לעצמי, ספק צוחק ספק דומע.

 

 

הדמות באה להטיף לי מוסר, זה היה ברור מראש, שכן כבר חלמתי על אבא לפני כשנה וגם אז לא אמר לי “דברים של נוחם ועידוד” כפי שכתב פעם א.א מילן. עתה היו איברי גופו ופניו ברורים יותר, אם כי העיניים נותרו חלולות. חששתי שהוא כעס עליי בגלל דברים קשים שהטחתי במנהיגי מפלגת העבודה, אבל הוא אמר שאני כבר מקרה אבוד בנושא הפוליטי. “אין לך סיכוי לשכנע אפילו מצביע אחד של הליכוד”, אמר, “ואסור לך להשאיר את חברינו מהמפלגה מופקרים לכל רוח מצויה”. צחקתי רק בלב, כי אין לי שום קשר עם החברים מהמפלגה כבר עשרות שנים. החלטתי לשמוע את הדברים בסבלנות סטואית, ואחר כך לעבור לסדר היום. אנחנו שבט של אנשים לא קלים בחיינו, ואין טעם לצפות מאיתנו להיות התגלמות הסובלנות והנימוס אחרי מותנו. בשנת חייה האחרונה אמרה לי אימא שלי, שאני מכשיל את עצמי כל הזמן ולכן לא אגשים את חלומותיי הכמוסים. היא לא אהבה גילוי לב מופרז, אלא דגלה בשמירה קפדנית על הפרטיות. היו שנים שבעטתי לגמרי בכל התפיסה של “פרטיות” והעדפתי להטיח בפני הציבור את האמת שלי. אבא ואמא שלי לא אהבו את זה, אבל אני יצרתי לעצמי שם של לוחם רעיוני ללא חת. אבי גם חרד מאוד לשמם הטוב של ידידיו מהמפלגה, שאותם קרעתי לגזרים פעמים רבות. אפילו שר החינוך לשעבר, אהרון ידלין, קונן באוזניו שאני “משמיץ” אותו בעיתון. הסברתי לאבי שהנזיפות בידלין נעים ההליכות נועדו להדגיש שהוא חטא כאשר אפשר למשה דיין לבזוז עתיקות באין מכלים. הוא לא השתכנע אבל שתק. משה דיין לא היה גיבור חלומותיו, והוא הבין את הנזק החינוכי הכרוך בגניבת העתיקות.

 

גבר ישן (צילום אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב INGIMAGE)

(צילום אילוסטרציה: א.ס.א.פ קריאייטיב INGIMAGE)

“אבא” ישב לידי, וכאילו חזר לעצמו. עיניו הירוקות הקטנות החליפו את חורי הגולגולת המפחידים והוא נראה נינוח יותר, כמעט ידידותי. “אומרים שאתה תוקף את עצם הרעיון של ירושלים המאוחדת”, אמר לבסוף. אמרתי לו ששום דבר מזה איננו חדש. אני כותב כך כבר 40 שנה, ונדמה לי שפחות אנשים מעירי רואים בכך דברי מינות, או כפירה בעיקר. דיברנו קצת על התקיפה בהר הבית, על אטימותו של השלטון ועל הצורך בצעדי פיוס מרחיקי לכת כדי לייצב את החיים בעיר. לפתע אמר שהוא עומד לצאת לדרכו בקרוב מאוד, וזה העכיר את רוחי. עד שיש לנו הזדמנות לשוחח אחרי כל כך הרבה שנים, וגם היא נקטעת כמעט בגסות. אבי לא התרגש, אמר שישוב ביום אחר, “אולי בעוד שנה, אולי בעוד 50 שנה”. הוא ישב איתי לעוד כמה דקות, אבל דמותו היטשטשה, כאילו רבץ עליה ענן קל. לבסוף התאדה לתוך שמי הקיץ הכחולים, הנקיים מכל ענן. התחושות שפקדו אותי לא היו ברורות. אני לא רגיל לדבר איתו, וגם כשהיה בחיים זמנו היו קצוב. תמיד היה איש חזק, אבל קצת רגשן באיזו דרך אוקראינית, שהתלוותה בטקס מריחת קוניאק על כפות ידיו לפני הארוחות. הוא שמח שלפחות אחי הבכור הלך במידה ידועה בדרכו. שני אחיי ואני מתקרבים לסוף המרוץ, ואחותי הצעירה כבר הלכה לעולמה בטרם עת. לא קל לחיות עם התחושה, שאין להוריי מושג על המתרחש איתנו. ביקורה של הרוח הערטילאית דווקא המחיש את הניכור. “לפחות הוא נשאר מפא”יניק”, אמרתי לעצמי והתחלתי לצחוק. כמה מבני ביתי התעוררו וקצת כעסו על פרץ הצחוק באמצע הלילה. התנצלתי בשפה רפה, ויצאתי למרפסת. הברושים הירושלמים שִמחו את לבי. אחר כך חיפשתי תמונות ישנות של המשפחה, כאילו הייתי זקוק לקרקע מוצקה מתחת רגליי. אבי נראה לא רק רוסי, אלא גם סובייטי, חשבתי. לא בכדי הוא אהב כל כך את הצבא האדום והחזיק לו טובה על חלקו המכריע בתבוסתו של אדולף היטלר.

 

אבי הביא את סבא ואת אשתו החורגת לארץ בשנת 1935, וכך ניצלו מטבח יהודי זדולבונוב באוקראינה. סבא נפטר ערב הקמת המדינה בבית החולים בהר הצופים, ואשתו נשארה בבית בשכונת שערי חסד. הוא היה חסיד של הרב חרל”פ, אבל תמיד תמך במפא”י, עוד בהיותו באוקראינה. בבר מצווה שלי אבי התעקש שאעלה לתורה בשערי חסד. אנשים שהכירו את סבא הגיעו לבית הכנסת, ושרתי את פרשת “בחוקותיי”. אחר כך קיבלנו קוגל חום ומהביל, שטעמו הנפלא נשמר בחִיכּי עד היום. ייתכן שיחסי החם לחרדים נובע גם מהחוויה הזאת. סבתי החאלבית האדירה את אהבתי לשכונת נחלת ציון אבל שערי חסד היתה ונשארה שכונה זרה, שיש בה גם יופי אפל בעיקר בשעות בין הערביים. אבא שלי אהב את ירושלים, ואני ירשתי, בין השאר, גם את התכונה הזו. שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה עוד ביקור “רוחני” כזה של אבי, אבל נאלצתי להודות שהוא הפחיד אותי במקצת. האמביוולנטיות נמשכה לאורך חודשים רבים: לא יכולתי להתכחש לגעגועים אבל חששתי מהטפות מוסר על התנהלותי ועל דעותיי. ידעתי שגם אם אבא לא יבקר עוד בארצות החיים, הוא איכשהו יושב בתוכי ומנסה להזכיר לי את מורשתי.

הבטחתי לעצמי שלא אפריע את מנוחתם של ילדיי ושל נכדיי. ממילא אנחנו דורשים מהילדים יותר מדי. אבל הוריי היו יותר סוציאליסטים מאשר ליברלים, ונטו לראות באנשי הימין אויב. גם זה עבר להם, עוד לפני מותו של אבי. הוא השלים עם “פסק דינו של הבוחר” וקיבל על עצמו את שלטונו של מנחם בגין. עם זאת, הוא כעס כאשר אמרתי לו שהגבול בין אנשי דוד בן גוריון לבגין כבר בקושי קיים. קו התיחום בינו לבין אנשי בגין הגדיר את זהותו כאדם וכישראלי. ההגדרה העצמית שלו ושל חבריו התרוקנה כמעט מתוכן, אבל היא היתה חשובה להם מאוד.

אם הטור הזה יתפרסם שוב בעוד 40 שנה, איש לא יבין את תוכנו ואפילו לא את סגנונו. הליכוד ימשיך בשותפות עם הדתיים-הלאומנים, והאופוזיציה הרעיונית השמאלית תהפוך נושא למחקר של חוקרים חרוצים, שלא תהיה להם שום מעורבות רגשית בנושא.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר