ילדים צברים בשכונת רחביה (צילום: לע"מ סימור קטקוף)
ילדים צברים בשכונת רחביה (צילום: לע"מ סימור קטקוף)

סיפור לשבת – ימים אחרים

רבים מאוד עזבו את העיר, אבל בלבם נשארו ירושלמים בכל רמ"ח אבריהם, אחרים פשוט נפטרו או חיים בבתי אבות

פורסם בתאריך: 18.8.17 18:55

שוב ישבנו לנו על ראש הגבעה והתבוננו בנופה המרהיב של עירנו. שבוע אחרי מותו של דודו ראש העיר, ירושלים כאילו התרוקנה מעוד דמות חשובה שאכלסה אותה. אין כמעט עם מי לדבר על החיים השוקקים במרכז העיר, על צביונה של ירושלים של שנות החמישים, על כל מה שאיבדנו מחמת ה"איחוד" שקפץ עלינו שלא בטובתנו. "שלום לך ירושלים עיר תכלת לבן" נהג זאב ז'בוטינסקי לומר, בניגוד גמור לתהליכים ולעובדות. זה היה אפילו לפני זמני, כפי שנהגתי לומר בטלוויזיה הישראלית בשנות התשעים. דווקא אבא שלי חרת את הדברים בתודעתי. ההתקוממות נגד העובדות היא תכלית הציונות אמר לי פעם, ולא מצא מסילות ללבי. כמה שנים לפני מותו הלכנו יחד ברחוב המלך ג'ורג' ונהג מונית עצר לידנו וקרא לעברי: "חיים, מה יהיה עם הפועל?", אבי דמע מרוב צחוק ואמרתי לו שאני שומע את הקריאה הזו מכל פינה בעיר, גם מהבית"רים.

אבי כבר איננו, כמובן, וכך גם כל העסקנים שליוו אותו לכל מקום בעיר. לא כולם מעוררים בי געגועים לוהטים, וכמה מהם היו פחות ממקסימים. זה לא משנה את העובדה שהם היו חלק חשוב מהעיר, ומהאגף שלא העלה על דעתו את האפשרות להיכנע לחרדים או לליכודניקים. חוט השדרה של החילונים בעיר היה מורכב ברובו מעשייה: מוסדות חינוך ותרבות, הגנה ממשית על החוגים החלשים, קבוצות ספורט לבוגרים ולנוער, הקמת תשתית להופעות של "הבימה", "הקאמרי", "האוהל" ו"המטאטא". רינה ניקובה והרקדניות שלה הופיעו באמפיתיאטרון על הר הצופים עוד לפי קום המדינה בפני קהל ירושלמי גדול (בגיל חמש, הייתי אחד הצופים המאושרים) וביום חג הפועלים (האחד במאי) נערכו מצעדים מפוארים יחסית לתקופה, והם כללו באורח מסורתי משחקי כדורגל בין הפועל ירושלים והפועל תל-אביב.

תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת, "השומר הצעיר", "מחנות העולים" ו"התנועה המאוחדת" הציפו את מרכז העיר בחוגגים. חברים מקיבוצי הסביבה הגיעו העירה לחגוג איתנו, והמצעדים עברו גם בשכונות הצפוניות של העיר. השמחה הזו תמיד עמדה בחותם של ארעיות. התהליכים הדמוגרפיים עשו את שלהם והכיבוש בשנת 1967 שינה לחלוטין את אופייה של העיר. מה עולה בגורלו של פּלח האוכלוסייה של המבוגרים החילונים בעיר, אלה שעזבו ואלה שנשארו? קשה, אבל אפשר לענות על השאלה הזאת. רבים מאוד עזבו את העיר, אבל בלבם נשארו ירושלמים בכל רמ"ח אבריהם; אחרים פשוט נפטרו או חיים בבתי אבות ושרים פעם בשבוע בחדר האוכל יחד עם מדריכים בעלי כוונות טובות. בני דמותה של שרהל'ה שרון מסתובבים בערי הארץ ומשווקים את הבשורה הריקה והנוסטאלגית שלהם. החג האדום נעלם יחד עם שירי המעמד, ומחסני התחמושת האידיאולוגיים של הציבור ההסתדרותי התרוקנו עד תום. לא נותר לוותיקים אלא להיפגש בערבי שבת ולקונן על שלטונו המושחת והמתמשך של ביבי נתניהו. בעוד עשרים שנה יתמזג כמעט כל הציבור האשכנזי בימין של לפיד או של יורשיו של ביבי, ורק המזרחים ומנהיגי הציבור הערבי יוכלו אולי להשיב מלחמה שערה.

 

ילדים צברים בשכונת רחביה (צילום: לע"מ סימור קטקוף)

ילדים צברים בשכונת רחביה (צילום: לע"מ סימור קטקוף)

מעל פסגת הר הצופים הסתכלנו כרגיל בנוף ההררי והסלעי, והדיבורים נפסקו. חברה אחת לחשה באוזני שיש כמה חברים הרוחשים טינה לאלה שנותרו בחיים ובבריאות סבירה. הרכילות סביב מחלות היא אינטנסיבית למדי, ופרשיות המין האמתיות והמדומות נדחקו לקרן זווית. לעתים צץ מישהו מעברנו הרחוק שגר במבשרת או במודיעין ומנסה את כוחו בעיצוב תובנה חדשה, שגם אותה שמענו עשרות פעמים. הנימוס כופה עלינו מחוות מוסכמות, שבאות להסוות את השיממון ואת הדיכאון. הגיל, המחלות ומותם של רבים מבני דורנו משרים עלינו פחד. גם אלה שמאמינים שסופו של נתניהו כראש ממשלה קרב ובא, מתעקשים שניר ברקת לא יסתלק מהנוף כל כך מהר. אין לנו מועמדים, פולט קשיש אחד שהיה פעם איש מרכזי ב"תנועה המאוחדת", כל הטובים ברחו מהעיר.

בערב מצאתי את עצמי במסעדה ערבית נחמדה בבית צפאפא. מוזר שהיא ממש סמוכה ל"דרך משה ברעם" בתלפיות התעשייתית. ישבתי לבד לגמרי, אכלתי מצוין ואיש לא הטריד אותי, עד שאיש זקן מאוד, אולי בסוף שנות השמונים שלו, התיישב לידי ואמר: "הכרתי היטב את אבא שלך. הוא התייחס אלינו כאילו היינו נתינים שלו ושל מפלגתו, אבל היה הוגן. תמיד כעס כאשר חד"ש זכתה בקולות רבים בכפר, אבל מקץ ימים אחדים נרגע". חייכתי ושאלתי אותו על כמה מחבריי, שלמדו כמוני בבית חינוך. הוא הכיר את כולם וסיפר לי באריכות על הקורות והמוצאות אותם. הערב הזה הרגיע אותי מאוד. פתאום מצאתי מקום לגמרי לרוחי, ואנשים דיברו איתי בלבביות. לא הכל אבוד.

 

רחביה (צילום: אמיל סלמן)

רחביה (צילום: אמיל סלמן)

 

נדמה לי שכבר השתמשתי כאן במשפט הזה, "לא הכל אבוד". כמה מידידיי כועסים עליי בגינו. אופטימיות כזו לא תגן עלינו בימים הרעים שיבואו, הם אומרים. לדעתי, היא כן תגן עלינו. קצת בריאות נפש ויכולת להישיר מבט מול פני היריב דרושה לנו לכל מאבק חברתי או פוליטי. כל אחד מאיתנו שווה אלף ביבי נתניהו מבחינת היושרה, המוסר והצדק. אנחנו חייבים להאמין שלא לעולם ישלוט בנו הטמטום המעובה הזה, הנכות הרגשית נוכח סבלם של אחרים. לפעמים מתחשק לי לטלפן לבני בגין או לדן מרידור ולשאול אותם עד מתי הם יסכינו עם משטר הרשע, השוחד, העושק והשחיתות שצנח עלינו גם בחסותם. למען האמת אני קצת חושש מן התשובה.

בעת האחרונה נמנעתי שלא בטובתי משיטוטי הלילה האהובים עליי כל כך. שיחות הטלפון ממשיכות, שלא לדבר על התגובות בפייסבוק. מפד"לניק בוגר "בני עקיבא" טלפן אליי השבוע, הודיע לי שהוא אוהב מאוד את הטורים שלי אם כי "איננו מסכים עם אף מלה". על הודעות כמעט זהות דיווחתי כאן בשלושים ושתיים השנים האחרונות, אבל הטון של המטלפנים בשנת 2017 הוא קצת שונה, אולי אפילו מתחטא. הם רוצים שנחשוב עליהם כעל בני-תרבות, וההכרה בכך חשובה להם לא פחות מהדרשות של הרב בהתנחלויות. מזה ומהמשוב מאנשי מרכז חילונים אנחנו ניזונים כל השנים. חבר קרוב מאוד שלי איבד את הסבלנות כלפי מצביעי נתניהו ונוזף בי כאשר אני מנסה לתת להם אשראי כלשהו. אני לא מסכים עם הגישה הזאת. גם למצביעי ביבי יש תדמית עצמית אחרת מזו שאנחנו מייחסים להם. קצת דברי כיבושין לא יזיקו. אני בטוח שמעבר למבט הקודר באופק מצטיירת לנו לא רק "חשרת הסופה" אלא גם קשת מרהיבה בשלל צבעים.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר