מיצג האריה שיוביל את תהולכת 'עדלאידע' 2024, פורים בירושלים בשנה שעברה (צילומים: דור קדמי, דנה בר סימן טוב)
מיצג האריה שיוביל את תהולכת 'עדלאידע' 2024, פורים בירושלים בשנה שעברה (צילומים: דור קדמי, דנה בר סימן טוב)

דעה | הצוואה שלהם היא שנמשיך לחיות ולשמוח

רחומה דוינו, אמו של מושיקו ז"ל שנפל במבצע 'צוק איתן', מסבירה למה, למרות המלחמה והאבל והשכול, היא בעד קיום חגיגות פורים גדולות ומשמעותיות: ב'עדלאידע' בירושלים נצעד בגאווה ובראש מורם, כשכל החללים צועדים איתנו ברוחם, ובתקווה שהחטופים ישובו אלינו במהרה בע״ה | טור דעה

פורסם בתאריך: 14.3.24 08:41

בסוף אנחנו נשארים רק עם הזיכרונות. מרגעים קטנים, חולפים, מאירועים שחשבנו שהם שגרתיים, ואז כשהם עוברים אנחנו מבינים כמה הם ייחודיים. זיכרונות של שבת וחג, של יום שישי בצהריים, זיכרונות של אהבה בטעם של סלק.

מושיקו שלי נפל במבצע 'צוק איתן'. הוא נפל בעזה, אבל חי בירושלים, חיים בצבע כזה שלא יחזור, צבע שיש רק בירושלים. צבע חזק של אהבה ושמחה, צבע חזק חזק של קובה סלק עם טעם של געגוע. כי אצלנו מראים אהבה דרך המטבח ולכל קובה שגלגלתי הכנסתי כמה גרמים בשר סיסקה ומאה טון אהבה. ומושיקו, וכל החברים שהיו באים איתו לאכול קובה ביום שישי, הרגישו את זה. הם אכלו ושמחו והרגישו שאני אוהבת אותו ואותם, שאני רוצה לפנק אותם. מושיקו שלי אהב אנשים והקובה של שישי היה הסמל הכי טהור לאהבה הכי פשוטה.



אחרי שמושיקו נפל, החלטתי להמשיך ולהעביר את האהבה הזאת. הקמתי את הפאן-טראק יחד עם חב״ד קטמון ובו אני מסתובבת ברחבי הארץ ומפנקת חיילים. זה קשה לפעמים, אבל כל רגע קטן שבו מילואימניק רעב אוכל אצלי, הוא רגע של חיים שבו מושיקו ממשיך להפיץ טוב בעולם.

בנוסף, פתחתי את 'הבוטקה' – בית קפה קהילתי בשכונת קטמון, שהוא מפעל חיי, ככה אני חיה את מושיקו יום-יום. יצאתי לפנסיה כדי להפעיל את המיזם הזה. אנשים מגיעים מדי יום ל'הבוטקה' וקוראים את סיפור חייו של מושיקו ומתחילים לשאול מי הוא היה ומה הוא עשה. הדבר גורם לי להרגיש שהוא חי ונמצא איתי. אין יום שאני לא מדברת עליו, ככה אני מנציחה אותו ומרגישה שבזכות זה הוא נושם ודמותו נמצאת כאן איתי.


מושיקו דוינו ז"ל ואמו בבסיס (צילום: פרטי)

מושיקו דוינו ז"ל ואמו רוחמה (צילום: פרטי)


 

 

בעוד שבועיים נחגוג כולנו פורים לא רגיל. חג שמח שמהול בעצב וכאב. כולנו דואגים לחטופים ומחכים לבנים שישובו לביתם. אנחנו מוקפים בכל כך הרבה צער ושכול וקשה לחגוג חג שכולו שמחה. אבל המפגש הזה בין כאב לשמחה, הוא בעצם החיים עצמם והחיים האלה ממשיכים בכל מצב. כשאני חושבת על פורים, על הילדים שיצעדו ב'עדלאידע' עם האבות שחזרו מהמילואים, על אווירת החג והשמחה, על הזיכרונות הטובים שיישארו להם, על המפונים מהדרום והצפון שיחוו ביחד איתנו את ירושלים השמחה, אני מרגישה את החיים, בצבע הישן ההוא של אהבה בטעם של סלק.

כי בעצם ירושלים היא עיר כזאת של גם וגם, עיר שנטלה עשרה קבין גם של צער וגם של שמחה. עיר שחרב בה בית המקדש, אבל תמיד בונים בה בתים חדשים. ותהלוכה כזאת בצבע של שמחה כשמסביב יש גם הרבה שחור – זה הדבר הכי ירושלמי שאפשר לעשות. ובעצם, זה גם מה שהיו רוצים החיילים שנלחמים כרגע בעזה ובצפון, וזה מה שהיו רוצים גם אלה מתוכם, שכמו מושיקו שלי, שילמו בחייהם כדי שהחיים של כולנו ימשיכו וכדי שדווקא ברגעים של שמחה וצחוק מתגלגל, נזכור אותם חיים וצוחקים כמו שהם היו באמת. הצוואה שלהם היא שנמשיך לחיות ולשמוח ולזכרם אנחנו נמשיך לצחוק עד שלא נוכל יותר לבכות. בעדלאידע ירושלים נצעד בגאון, בגאווה ובראש מורם, כשכל החללים צועדים איתנו ברוחם, ובתקווה שהחטופים ישובו אלינו במהרה בע״ה. ניפגש שם.

  • הכותבת הינה רוחמה דוינו, אמו של מושיק דוינו ז"ל שנפל בצוק איתן, תושבת גוננים

 

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר