ראשון בערב, השמש בשמיים והפגרה בשיאה. העונה נגמרה ואפשר לנשום. לתומי חשבתי שכולם חזרו לחיים שלהם, בזמן שאנשי המועדון מבשלים לנו עוד עונה מרגשת.
פתאום הודעה מעורך "כל העיר": "אני מבין ששוב סוער בהפועל. מעניין אותך לכתוב על הנושא משהו?".
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירת 4 חדרים בצפון העיר? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
נחזור להתחלה: הגעתי להפועל בשנות ה-90. אינני נוסטלגי לגביהן, רוב הזיכרונות מספרים על קבוצה בדעיכה. אבל דבר אחד נכון: מול כל הקשיים, היתה ביציע תחושה של שותפות גורל. כמובן שהיו חיכוכים, אבל כולנו הרגשנו ביחד. לא היו רשתות חברתיות.
ואז קמה קטמון. לימים היא הצילה את הפועל ירושלים, אבל גם לדברים טובים יש השפעות צד מסוכנות. למרות הכוונות הטובות, הקמת קטמון יצרה במחנה האדום פילוג, ויכוחים אינסופיים בפורומים, והרבה פוליטיקה.
- יותר כדורגל, פחות פוליטיקה – הטור של ניר גולן
- הכאוס בהפועל ירושלים – מאחורי הקלעים של התפטרות יו"ר האסיפה
השנה היתה 2007. בדיוק באותה שנה פרץ לחיינו עוד מיזם צנוע שיצר המון ויכוחים. קוראים לו פייסבוק. עם הזמן הוא יהפוך ל"כיכר העיר" של הפועל ושל כל המדינה, במובן הכי מכוער של המילה.
בשנת 2020 הגיע האיחוד המבורך. אבל המתחים נשארו, והפייסבוק דווקא העצים אותם. אם עד האיחוד כל צד היה תחום לעמוד משלו, הרי לאחר האיחוד כל הדעות חוסות באותו העמוד. חגיגה עבור האלגוריתם, שניזון מהמתחים ומהפחדים, מנצל את התקשורת השטחית ביותר על מנת להמשיך ולפמפם לנו ריבים. אנשים שאני מכיר ואוהב כותבים דברים חסרי אחריות. אליהם נסחפים אנשים שלא מכירים אחד את השני. כל אחד ניזון מתיבת התהודה הפרטית שלו, הדיון תופס דינמיקה מכוערת, וכך מתקבלת תמונה מעוותת מאוד מהמציאות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הנה, כך קרה שעניין קטן וסמלי כמו כריזה קלה בשפה הערבית (אני הכרוז) הפך למהומת אלוהים שאליה התנקזו כל הסטריאוטיפים הפוליטיים והעדתיים של היציע. כמובן, אפשר לקיים דיון מעניין על כריזה בערבית, ויש סיבות לגיטימיות להתנגד אליה. אבל להפוך את זה לריב סוער בעונה כל כך נהדרת של הפועל, זה אובדן כל פרופורציה. שוב: זה האלגוריתם, וזאת צורת המחשבה שהוא יצר.
בווטאסאפ אין אלגוריתם, אבל גם שם צריך למלא את הזמן הזה שבין משחק למשחק. אז גם שם מתלהטים הריבים. הכי רחוק שיש מהחוויה הקהילתית הכיפית של היציע האדום. כמובן, כל זה מגיע לתקשורת המקומית שמחפשת סנסציות. מי הנפגעת העיקרית מכל זה? כמובן, הפועל ירושלים.
איך יוצאים מזה? צריך להפנים שהרשתות גורמות נזק ליציע ולנו. לצמצם עד לחתוך לחלוטין את הצריכה של הפועל דרך הרשתות החברתיות. את הזמן שהתפנה אפשר להשקיע בהפועל ירושלים של העולם האמיתי – מפגשי אוהדים, גיוס חברים, התנדבות במועדון. זה סוג של גמילה, אבל את השיפור אתם תרגישו די מהר.
זה מה שקרה לי באופן לא מודע כשעלינו לליגת העל. אפשרתי לעצמי שקט. יצאתי מהקבוצות, צמצמתי פייסבוק. פתאום הפועל חזרה להיות משהו של שבתות. כמו פעם. בהתאם, נהיה לי כיף במיוחד בהפועל. העונה הראשונה בליגת העל, אשר לרוב האנשים היתה קשה ומתסכלת, עברה עליי בנעימים.
השנה, עניין הכריזה גרר אותי לא פעם להתעסקות בפייסבוק. מצאתי את עצמי גם מגיב ומנסה לקיים דיון. כל פעם גיליתי מחדש שזה חסר טעם. זה פשוט לא המקום לזה. הדבר היחיד שכן עבד היה להתכתב עם אנשים חדשים בפרטי, ואז להכיר אותם במציאות.
אם כן, ההמלצות שלי:
– להתנתק מהרשתות החברתיות.
– אם כבר רשתות חברתיות, אז רק וואטסאפ. אין שם אלגוריתם שמעודד ריבים.
– אם כבר פייסבוק, אז להגיב לאנשים בפרטי.
– אם כבר להגיב בדיונים, לכתוב דברים טובים.
– אם כבר להתווכח, לזכור שכולנו שותפים לדרך הזאת שנקראת הפועל ירושלים.
יאללה הפועל.
