אחרי מחזור נעילה מבייש ומבזה מיוחד עבור הפועל קטמון, שהביא עמו תבוסה 4:1 להפועל אשקלון וסגר עונה חסרת כל פרופורציות בין ההשקעה לתוצאה הסופית, אפשר וכדאי לשים את הדגש על נפלאות מחלקת הנוער של המועדון, שם מחוללים מספר מאמנים פלאות בכסף לא גדול, שם גם נמצאת ההצלחה הגדולה של קטמון בשנתיים האחרונות.
המחמאות והמילים החמות מופנות, כאמור, למחלקה כולה, אולם הן מגיעות בעיקר לאור התוצאות של חלון הראווה – קבוצת הנוער של הפועל קטמון. את הקבוצה מאמן בשנתיים האחרונות חיים בן דוד (בנדה), שמתמודד זו השנה השנייה ברציפות על הכרטיס השני שמוביל לליגת העל לנוער.
מחר, רביעי, היא תפגוש את הפועל רמת גן בקרב על העלייה לליגת העל. אחרי 0:0 במשחק הראשון, וכל שנערי קטמון צריכים בשביל לעשות היסטוריה הוא ניצחון דחוק. אפילו בפנדלים.
דווקא על רקע הכישלון ועליבותה של הבוגרת, חיים בנדה מהווה עבורי דוגמה חיה למה שאהבה וצניעות של מאמן, עושים לקבוצה, עד כמה השאיפה למצוינות ולהתקדמות שאמורה להיות נר לרגליו של כל מאמן, מיושמת ללא רוח וצלצולים אצל בנדה, איש עניו, לא מתוקשר באופן קיצוני, שגדל על ברכיו של אביו, אברהם בן דוד חלוץ העבר האגדי של הפועל, ממנו ינק בצורה הישירה ביותר את האהבה למקצוע בכל רמ"ח אבריו. בנדה ג'וניור את המסלול הנכון ביותר כמאמן, מלמטה, כמאמן ילדים ג' ונערים א' בהפועל, אח"כ שש שנים כמאמן במחלקת הנוער של בית"ר, חזר לנוער של הפועל והתגלגל עוד ועוד.
לפני למעלה משנתיים לא היסס ועבר לאמן את נוער קטמון, אחרי שכבר אימן בוגרים בהפועל וצבר לעצמו עוד ועוד ניסיון, מתוך תקווה להשיג את המטרה, בין היתר על מנת לשמח את אוהדי קטמון שמאוד התאכזבו גם השנה לראות את קבוצתם מתרסקת על המזח בתוך גליי הפלייאוף העליון ושוב לא הגיעו אל הארץ המובטחת בליגת העל. בנדה העביר בשנתיים האחרונות ואפילו בשמחה, מספר שחקנים מהנוער לבוגרים, שהרי זוהי מטרתו של כל מועדון בריא. לא אחת היו בקבוצה הבוגרת שישה ואפילו שבעה שחקני נוער שהתאמנו/שיחקו בבת אחת תחת ליאור זדה ובמחזורים האחרונים גם תחת יוסי מזרחי. המשך התעקשות עליהם תניב פירות, בלי שום ספק.
כאן אני מרגיש חובה לתת מילה טובה גם למנהל המקצועי של הבוגרים, שי אהרון, בכובע השני שלו כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער שאחראי על התווית המדיניות והכנסת כלים טכנולוגיים וחדשניים, אם כי השנה נראה פחות בשטח ופינה מקום לטובת ליאור חוג'ה שגילה יותר ויותר נוכחות.
ניר גרוסמן (צילום: פרטי)
אין ספק שהעבודה של אהרון וחוג'ה במחלקת הנוער העונה, סייעה רבות למספר קבוצות במחלקה להגיע להישגים. אם בסופו של דבר קבוצת הנוער תעלה בעוד עשרה ימים לליגת העל, ירשום לעצמו אהרון הישג, אבל על הרקע הזה, יבלוט עוד יותר כישלונו בבוגרים, במיוחד כשמשווים תקציבים, באופן היחסי כמובן שבין קבוצת בוגרים לנוער.
מלבד קבוצת הנוער ראויות לציון קבוצת נערים א' של משה מור, שעשתה עונה מופלאה תוך שילוב מספר שחקנים בנוער וסיימה במקום השלישי, ונערים ב' אותה מאמן דיויד ברמן, שסיימה במקום הרביעי המכובד. כמובן שראויים לציון גם מוטי אוחיון ונחום כהן, עם קבוצות הנערות והילדות של קטמון, אשר זכו בגביע המדינה ובאליפות (הנערות) ובגביע (הילדות), ובכך והביאו עד כה את הכבוד הגדול ביותר למחלקה. המשותף לבנדה, אוחיון, משה מור וברמן היא העבודה הסזיפית, ללא פוזות ופומפוזיות וכמובן לב גדול. זה גם מה שתמיד מביא בסופו של דבר, להישגים. כולי תקווה שבנדה ייצא מנצח מהמפגש הכפול נגד הפועל רמת גן. מגיע לו יותר מכל מאמן אחר שאני מכיר, לאמן בליגת העל את הנוער. ואולי הגיע הזמן שמישהו בקטמון יחשוב שהוא המועמד הנכון ביותר גם עבור הבוגרים?
