עוד פרויקט, עוד פסטיבל – אז למה הירושלמים נשארים מתוסכלים?

ירושלים מצטיינת בהפקות. באמת. כל כמה ימים עוד פסטיבל בינלאומי. מופעים בבריכת הסולטן, גל גדות על החומות, ומה לא.

בעוד ברחוב הלל הפרונסטייג' מעמיד תקליטנים בינלאומיים שמנגנים ואלפים נהנים, משפחות בקרית היובל, במלחה, בגבעת משואה, ארמון הנציב או רמות, יושבות בפארק הציבורי על ספסל מול מכולת, אולי פלאפל. החוויה העירונית היומיומית פשוט מתחמקת מהן. כן, יש אירועים, אבל הם ממוקדים באותו ציר מרכזי: מרכז העיר, טיילת ארמון הנציב, המקומות שבהם "רואים אותך".

וזה לא שהעירייה לא עושה. עושה, והרבה. רק שהכול מתמקד באירועי ענק, בתשתיות ענק, בתכנונים לעוד שמונה ולעוד עשר שנים. פסטיבל נוצץ, פרויקט תשתיתי אדיר, עוד רכבת, עוד מחלף, עוד רכבל, כביש על כביש. מה הדבר הבא? אין ויכוח – זה חשוב. אבל איפה היום-יום של הבילוי הירושלמי?

כי בינתיים, מסעדה ממוצעת בעיר לא יורדת מ־500–600 ש"ח לזוג. בילוי משפחתי פשוט עולה כמו נופש קצר. תרבות נגישה, בילוי שכונתי, ערב קהילה או קבלת שבת בפארק הפכו לנדירים. לאן נעלמה החוויה העירונית הרציפה, הפשוטה, זו שלא מתוזמנת באירוע עירוני נוצץ או מצריכה רכב, בייביסיטר ותקציב?

ולכן, הגיע הזמן לומר את זה בקול: עירייה שרוצה לייצר חיבור לא יכולה לעשות את זה רק על במות ענק בהשקות מפוצצות או בפסטיבלים עם DJ מצרפת.

תרבות צריכה לצאת מכיכר ספרא לשכונות. לא רק לשכונות המרכז, אלא גם לקצוות. לא לפזר מופעים אלא לייצר שגרה תרבותית: קבלות שבת, ערבי שכונה, מתחמי הופעות קהילתיים, תמרוץ של תושבים לעבור ולבלות גם בשכונות אחרות ולא רק בקיץ.

תרבות שמגיעה לפארק השכונתי, למרכז המסחרי, לגינה הציבורית. תרבות שבה לא רק הטיקטוקרים והמשפיענים מרוויחים נוכחות, אלא גם סבתא שמחפשת איפה לרקוד, והורה שמחפש איפה לשבת עם הילדים בערב קיץ חם.

ומול כל זה חשוב גם לעצור ולברך. בירושלים נעשה בעשור האחרון מהלך מרשים באמת בתחום החינוך. מערכת החינוך העירונית מצליחה לייצר חינוך מגוון, פתוח, קהילתי. חינוך יער, שילוב של הורים, מענה למגוון צרכים, חיבורים בין חילונים לדתיים, בין יהודים לערבים, בלי לוותר על ערכים וזהות.

אפשר לראות את זה בכל רחבי העיר ויש כאן מהלך עמוק שמוכיח שכשהעירייה באמת רוצה, היא יודעת להוביל שינוי. וזה קורה כי לראש העיר חשוב החינוך. כי הושקעה מחשבה, כי נבנו מערכות תומכות, כי יש אנשים טובים שמובילים את זה.

אבל באותה נשימה, חייבים לשאול למה אין חשיבה כזו על תרבות, על בילוי, על פנאי?

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

למה בזמן שכל המשאבים מופנים לפסטיבלים המוניים, נדמה שאת גזר הדין למועדונים, הברים וחיי הלילה של ירושלים כבר גזרו מזמן? לאט ובשקט, בלי ועדת חקירה, פשוט נסגרו למוות. מקומות שפעם היו לב פועם של הבילוי המקומי נסגרים בזה אחר זה. עוד מענק? זה לא רק עניין כלכלי זה עניין תרבותי, קיומי. עיר שמכבה את חיי הלילה שלה, מכבה את העתיד שלה. כל בר שנסגר הוא עוד פרק שנגמר לדור צעיר שמחפש לחיות כאן באמת. בלי חיי לילה, בלי סצנה, בלי נשמה, ירושלים הופכת לעיר שזוכרים בה את מה שהיה, לא לעיר שחיים בה את מה שיכול להיות.

הגיע הזמן לתכנן תרבות. לא ממרכז העיר למרכז העיר. אלא להפך. תרבות עם מחשבה, עם עומק, עם היכרות עם השטח, בשיתוף מובילי קהילה סביב שולחן קבלת ההחלטות שלא באים רק מהקונספציה ומהקליקה, אלא באמת חיים את העיר.

כי התושב הירושלמי המתוסכל לא יחכה לקיץ הבא. הוא פשוט יעבור הלאה.

ומי שיישאר? ימצא את עצמו אולי קרוב לרכבל, אבל רחוק מאוד מהעיר.

• הכותב הוא ירושלמי מלידה, יועץ תקשורת, התמודד למועצת העיר מטעם "התעוררות"