רס"מ ארתור מרקוביצ'י ז"ל נפל בקרבות ההירואיים שניהלו שוטרי משטרת ישראל מול מחבלי חמאס בשבת השחורה של ה־7 באוקטובר, בעת שאבטחו את המסיבה בקיבוץ רעים. ארתור ורעייתו רויטל התגוררו בפסגת זאב, עד שעברו בקיץ 2023 לאשקלון. ימים ספורים לאחר נפילתו – רויטל והמשפחה חזרו לירושלים.
בשיחה עם "כל העיר" לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מספרת רויטל על החיים מאז אותה שבת ארורה, על ההתמודדות הלא פשוטה ועל האובדן.
"בתחילת הדרך הייתי רק שורדת, היום אני מגדירה את עצמי כמתמודדת", היא משתפת בכאב, ומתייחסת גם לשכול הקולקטיבי של יום הזיכרון: "אצל כל אחד, אצל כל משפחה, התחושות סביב יום הזיכרון אחרות. אצלי? עוד רגע אני באלף ימי זיכרון, זה יום הזיכרון האלף שלי. הקשר שלי עם היום הזה מאוד מורכב. מצד אחד, ביום הזיכרון אנחנו מחזיקים משהו בשביל העם כולו. זה לא כמו ביום-יום, שאין תמיד סביבה שתומכת בכאב. ביום הזה כל העם מצטרף אליך וזה גם מחזק וגם מעיק. זה קשה, אבל אני מודה על העטיפה ועל הרצון להיות חלק מהכאב. אנחנו מחזיקים את זה בשביל כולם".
מה השתנה מאז ה־7 באוקטובר?
"מה לא השתנה? אנחנו במלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה. כל החיים השתנו. כל מה שחשבתי שיהיה לי נעלם. כל הקלפים נטרפו. מי שחווה אובדן כזה – זו שאלה שהוא שואל כל יום מחדש. יש ימים חזקים יותר ויש ימים שבורים יותר. בעיקר השתנתה תחושת הלבד והידיעה שאיבדנו משהו יקר. ככל שעובר הזמן, זה מחלחל יותר. אני אדם ריאלי, לצערי שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. כן, יהיו רגעים של שמחה, נצחק קצת יותר, אבל העצב והגעגוע תמיד שם, אך חייבים להמשיך".
איך את חווה את הבשורות הקשות שממשיכות להגיע?
"כל 'הותר לפרסום' שובר אותי מחדש. כששמעתי על שני לוחמי מילואים שנפלו בדרום לבנון, זה כאב שאי אפשר להסביר. אתה מבין שעוד משפחה נהרסה לה החיים. במיוחד כשמדובר באנשים עם משפחות, זה פוגש אותי חזק. אני חושבת על האישה שלהם, על האמא שלהם. אני רואה את אמא שלי ואת חמותי דרך הכאב שלי. זה כאב שאין לו מילים".
המשפחות השכולות מכירות היטב את הסיטואציה שבה אנשים מגיעים לחזק ולתמוך, אך לא תמיד מצליחים לומר את הדברים הנכונים או המדויקים עבורן. לעיתים, הרצון הטוב נתקל בפער בין הכוונה לבין מה שבאמת נדרש ברגעים הללו. "כשאומרים לי 'תהיי חזקה' – זה משגע אותי", אומרת רויטל. "למה מצפים ממני להיות חזקה כל הזמן? אם בא לי לבכות, לצעוק, להיות עצובה או אפילו לשמוח, זה מה שאני צריכה. בתקופה הזו אני פחות רוצה לפגוש אנשים, למרות שאני אדם מאוד חברותי. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להחזיק משהו גם בשבילם. לכל משפחה יש דרך התמודדות אחרת. אנשים רוצים לעזור זה מרגש, אבל לא תמיד זה מה שאני צריכה".
משפחת מרקוביצ'י בהרכב מלא (צילום: אלבום משפחתי)
רוצים להישאר מעודכנים?
איך את רואה את החיבוק הציבורי?
"יש לנו עם מדהים. אנשים רוצים לעזור, לעטוף, להיות שם וזה מרגש אותי מאוד. אני באמת מעריכה את זה מכל הלב, גם אם זה לא תמיד עוזר לי באופן אישי".
המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות לא קל לרבות מהמשפחות השכולות.
"המעבר הזה, מבכי לזיקוקים, לא נתפס לי. זה משהו שישראלים רגילים אליו, אבל אני לא מצליחה להכיל את זה. ארתור שלי היה אדם שמח מאוד, אהב על האש, זה היה אחד הדברים שהכי אהב, הוא מאוד חסר לנו והגעגועים לא פוסקים. יש לנו עשרות תמונות שלו ליד המנגל. המשפחה רוצה לציין את זה לזכרו, אבל זה קשה מדי. את יום העצמאות אציין בצורה אינטימית בבית. אני מבינה את הרצון של עם ישראל לחגוג, במיוחד אחרי תקופה כזו, אבל עבורי זה מורכב מאוד. אני אפילו מרגישה שאין כאן עצמאות אמיתית. מדינה שעוברת ממלחמה למלחמה. לפעמים אני מוצאת את עצמי בוכה ושואלת לאיזה עולם הבאתי את הילדים".
תגובות