ביום שלישי האחרון פרסם ידיד המערכת וכתב "ישראל היום", תומר גבעתי (כתב "כל העיר"), כפי שהוא עושה מדי שנה, את "שכר שחקני הפועל ירושלים לעונת 2026/27". הוא עושה זאת גם לשאר הקבוצות הגדולות, אבל הנתון של הפועל מעניין במיוחד, כי ללא ספק מדובר בעליית מדרגה שהיא לא פחות ממגה דרמטית באבולוציה של המועדון.
שכר השחקנים נטו יהיה השנה מעל ל־9 מיליון דולר. סכום חסר תקדים בקנה מידה של הפועל והגבוה בהיסטוריה של המועדון.
אבל מאחורי המספרים המטורפים האלה יש סיפור לא פחות חשוב, והוא השימוש בכסף. כבר ראינו קבוצות עם תקציבים גבוהים בישראל ובאירופה, אבל הפועל של שלוש השנים האחרונות תחת מתן אדלסון כבעלים היתה קבוצה, איך נאמר, ולא ממש בעדינות, משעממת עד מוות.
זה הפך אותי, ועוד חברים, אוהדים ומכרים שלי שהעידו על עצמם אותו דבר, למי שהפועל כבר לא היתה בראש סדר העדיפויות שלהם. בקושי התעניינו, פחות הגענו למשחקים ובאופן כללי זה פשוט היה פחות מרגש.
עד הקיץ האחרון.
האוויר חזר לריאות. העניין והריגוש, שהם הדבר האמיתי, חזרו לחיים, ושוב הפועל הופכת להיות הדבר הכמעט ראשון כשקמים בבוקר ומתחילים בחיפושי מידע ברחבי הרשת.
הפודקאסטים הפופולריים של עכברי הכדורסל מכניסים את הפועל כמעט ראש בראש עם קבוצות היורוליג מתל אביב. ברמה התחושתית, כמות הכתבות באתרים השונים עלתה. הפועל חזרה להיות מעניינת ומלאת ציפיות.
תראו, אני לא יודע איך העונה תסתיים. ייתכן שהיא תסתיים באכזבה קשה נוספת. אבל אני גם זוכר את תקופת אורי אלון.
היא היתה תקופה של שגעת.
תקופה שבה הקהל היה צמא לכל סמיילי והיה רעב לראות את הקבוצה, כי אורי אלון עשה הכול כדי שהקבוצה תצליח ותעמוד במטרות. ולרוב היא לא עמדה במטרות, וטעויות היו, אבל דבר אחד חשוב להגיד על אותה תקופה: היא לא היתה משעממת.
אורי אלון היה רוקסטאר. האוהדים ברובם אהבו את זה, גם אם לא כולם. היו ציפיות, היו אכזבות, היו גם הצלחות – שתי אליפויות – והרבה החתמות מרגשות עם פוטנציאל נפיץ לכאן או לכאן (אהממ, אמרה).
זה בדיוק מה שקרה בקיץ הזה. אדלסון מינה את סשה אוברדוביץ', שבניגוד ליונתן אלון, הוא לא מחפש תירוצים, לא קיצורי דרך ולא "תהליכים", כפי שבעצמו אמר. אוברדוביץ' יודע שכדי להצליח צריך גם לקחת הימורים. והוא לקח.
הגיעו שחקנים עם רקורד מעניין, שחקנים עם פוטנציאל הצלחה גבוה, כולל פליטי אן.בי.איי מסקרנים (דייויד רודי) או כאלה שהיו חלק מהיורוליג (ג'אלין סמית', דאבונטאיי קאקוק), סנטר אירופאי מצטיין מהיורוקאפ (דושאן מילאטיץ') ושחקני אן. בי איי מוכשרים שהיו ממש חלק מהרוטציה של קבוצתם (קני לופטון ושייק מילטון שגם שיחק ביורוליג במדי פרטיזן). תוסיפו לזה את הכוכב הבלתי מעורער, ג'ארד הארפר ותקבלו קבוצה שמסקרנת אפילו את יריבותיה המושבעות של האדומים.
מנגד, הקואץ' הסרבי יודע שכל זה יכול להתנפץ לו בפנים. אבל הגישה כיום, בניגוד לעבר, היא שמי שלא מנסה, בוודאי גם לא טועה. ואוברדוביץ' מעדיף לטעות ולהיכשל מאשר ללכת על בטוח, מה שלא יוביל אותו כמעט בוודאות לשום מקום.
הוא בנה קבוצה שהקהל פשוט מת לראות מה יצא ממנה ולאן היא תגיע. הוא עצמו דמות ססגונית ומעניינת, והדמות שהקבוצה היתה צריכה כדי לצאת מהתרדמת ולהפוך למעניינת שוב, יהיו התוצאות אשר יהיו.
אני כבר מחכה להגיע לארנה.
נחמי'ה
תודה לבעלים ולהנהלה.
מסתמנת שנת מפנה.
הסגל הישראלי בינוני מינוס.
אינו משקף חזון אורי אלון "הישראלים הטובים ישחקו אצלינו".
צריך לשדרג תחום זה כל הזמן.
חסר עוד סנטר תותח חוסם ואתלטי כדי שלגבוהים מתל אביב אזור הצבע לא יהיה פרוץ לסלים קלים של תייס, אוטורו, סורקין וכו'.
צ'אצ'א החוזר מפציעה קשה יכול להיות סנטר שלישי – אולי.
צריך שליטה טוטלית באזורי הצבע בהגנה והתקפה.
לא סנטר שיוצא לזרוק שלשות אלא ענק קלאסי מתחת לטבעות שחוסם ומשנה זריקות ויכול לשחק עם גבוהים אחרים.
אם לא נתחזק עוד בעמדה זו, לא נצליח בנקודת התורפה של חולשה בצבע שרודפת אחרי הפועל הקיימת באופן קבוע.
לא לחסוך בשום אופן "גרוש ללירה" ולהביא עוד סנטר שמשנה זריקות ומשחק ליריב.
בהצלחה.
אדום
צריך עוד שני ישראלים
אביתר
מדויק