בהמשך נחטף לעזה והוחזק במשך 330 ימים במנהרות ברפיח. שם, לפי העדויות שהגיעו לאחר מותו, הפך למשענת עבור חמשת החטופים שהיו איתו. ב-29 באוגוסט 2024 נרצח אורי במנהרה, יחד עם הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת ז"ל. ימים ספורים לאחר מכן אותרו גופותיהם.
השבוע, בדיוק שלוש שנים אחרי השבת הנוראית של ה-7 באוקטובר, אביו של אורי, הרב אלחנן דנינו, מספר בשיחה עם "כל העיר" על הבן שאיבד, אבל גם על הדרך שבחר לעצמו מאז. דרך שבה הזיכרון והזיכרנות אינן רק כאב, אלא בעיקר צוואה.
"זו למעשה צוואה"
"כמו אצל כל המשפחות השכולות, יום הזיכרון אצלנו הוא כמו עוד יום. כי מבינתנו מיום הרצח יש יום זיכרון אחד ארוך", אומר הרב דנינו. "לקחתי על עצמי לעשות את מה שאורי היה עושה אם היה חוזר, וזה להרבות בשיח שונה, שיכירו ציבור חרדי אחר ושיבינו שלא כולם מקשה אחת של חוסמי כבישים".
"יש אלפי משפחות כמו משפחת דנינו, שמרגישות חובה שבניהם ישרתו. לא נשכח שלפני 40-30 שנה גם מחסידויות הארד קור שירתו בשלום ובשקט, אבל מאז השבטיות נחלקה להרבה חלקים. ההסתגרות של חלקים בחברה החרדית היא מהגורמים הגדולים ביותר. זה שאנחנו לא מכירים האחד את השני, זה חלק מכך שהגענו לאן שהגענו".
דנינו, חשוב לציין, לא מקבל את השיח הציבורי שמגדיר את החברה הישראלית כמי שנמצאת בפילוג ובשסע. "אלה מילים גדולות מדי", הוא אומר. "לשמחתי, לפחות במרחב הציבורי, אין מכות או מריבות. כן, יש קצת ויכוחים, יכול להיות שיש טינה וירטואלית, אבל זה לא גולש לפסים אלימים. אני מנסה להחזיר את זה קצת אחורה, להביא להכרה את הציבור החרדי השפוי לציבור הכללי. זה מה שהיה אורי עושה אם היה חוזר, זה מה שעשה לפני שנחטף. זו למעשה צוואה".
אורי דנינו ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
"אורי ראה את האחר, לא את עצמו"
אחת הסוגיות שהיו קרובות במיוחד ללבו של אורי היתה ההתמודדות עם נוער שנשר מהמסגרות. גם כאן, אביו בחר להמשיך את דרכו. "נוער נושר – זה נושא שנגע באורי באופן אישי. כיום אני מקדיש את מירב השעות שלי לזה, מקרב לערכים של שותפות ואזרחות את אותו נוער. התוצאות של זה הן שירות לאומי ושירות בצה"ל בעיקרו. אני מתעסק הרבה עם הנוער היותר קשוח, נערים שהגיעו למצב של רווחה. לאחרים יש מגוון אופציות להגיע אליהם, אבל לרווחה אין הרבה אנשים שמוכנים לגעת בדבר הזה, ולכן אני שם".
ואיך אתה מרגיש בעבודה היום-יומית איתם?
"אני מרגיש את מה שהרגשתי שאורי הרגיש ואת מה שאחיו יצחק הרגיש, כשהביאו בחורים של נוער נושר לבית. כולם הרגישו אצלנו בבית הכי פתוח בעולם, ויכלו לדבר על הכול. היום אני עושה את זה בצורה יותר רחבה ובחוץ, כחלק מהמורשת שהשאיר אחריו אורי".
אורי דנינו (צילום: אלבום משפחתי)
לדברי הרב דנינו, העיסוק עם בני הנוער לא החל לאחר מותו של אורי, אלא כמשהו שהיה טבוע במשפחה עוד קודם. "זה בנפשי, עוד מלפני הרצח, ולאחריו זה גבר והלך לכיוון הזה, ולשם מכוונים חיי. השינוי שמבקשים ושנדרש הוא שינוי שיבוא מלמטה, לא מההנהגה של החרדים ולא מהמבוגרים. הם שייכים לדפוסים ישנים. רק הנוער יתעורר על עצמו ויוכל להבין שיש מדינה וצריך להגן ולשמור. וכנראה שאין מספיק אנשים. הדגש הוא על לומדי התורה, אבל צריך גם נוער שבחר לסגור את הגמרא, ושלא יעשו רק את ערכים של גשמיות וכסף, אלא שיתרמו את מה שהם יכולים".
הספר על אורי: "12 שבטים בעם ישראל וכולם אחים"דרך נוספת שבה בחר הרב דנינו לזכור את בנו, היא דרך ספר שכתב על אורי. הספר הוא ביוגרפיה משפחתית ואישית, אבל מבחינתו הוא הרבה מעבר לכך: ניסיון לספר את סיפורה של משפחה חרדית, שבחרה לחיות את החרדיות שלה לצד תחושת שייכות עמוקה למדינה ולחברה הישראלית.
"הספר מספר את סיפור חיינו כמשפחה, שבחרה במודע כמשפחה חרדית, ולספר איך חרדיות וממלכתיות חיים יחד. זה היה קשה בזמני, היום זה קצת יותר קל, אבל גם לא לגמרי. הציבור נרדף על ידי עסקונה אחרת כדי שכמותם לא תפחת. עשינו את זה בשילוב של בית ובית ספר. לכן גרנו ברמות ובגבעת זאב, וכיום שוב ברמות, ולא במקומות חרדיים פרופר. כדי שידעו שהעולם הוא לא רק חרדים, אלא שיש 12 שבטים בעם ישראל וכולם אחים. כדי שאדם יידע שיש לו שכן משבט אחר, שנראה אחרת, אבל הוא אח שלו – זה הסיפור".
הרב אלחנן דנינו (צילום: באדיבות המשפחה)
מבחינתו, אורי היה ההמחשה החיה ביותר של אותה תפיסה. "אורי הכי מסמל את הדבר הזה. ראינו את זה לפי הצעירים שבאו אלינו לבית לנחם באבל. חלקם הכירו אותו במוסדות החרדיים שבהם למד, חלקם חיילים איתם שירת, חלקם מכל מיני מקומות. הוא חיבר את כולם, וכולם דיברו את השפה של אורי. אין כיפה, לא כיפה. אין עגיל, לא עגיל. בעיניו זה היה כלום. הוא הצליח להתחבר ולחבר את כל מגוון החברים שלו. זה היה מעורר בי השתאות, כמה כוח יש לו.
"זה התעורר אחרי הרצח, כשראינו את המסות של האנשים שמדברים בדיוק את אותה שפה. ראיתי את ההשפעה שלו וגזרתי על עצמי את החזון שלו – שחרדים ולא חרדים יכולים לחיות כולם עם כולם. זו שאלה של כוס מים או כוס קפה. אם נצליח לשבת על זה, מכאן השמיים הם הגבול. לא צריך יותר. סה טו".
מה שאתה אומר נשמע נכון ומדויק, מה לדעתך קרה לחברה הישראלית לאורך הדרך?
"ההסתגרות של המחנה שממנו אני מגיע די גרמה לחוסר היכרות עם ציבור כזה או אחר. הציבור גדל והמרחק בהתאם גדל. מעשה הגבורה שכולם מכירים של אורי זו עבודה סיזיפית שלו עם עצמו, ברצון שלו לראות את האחר ולא את עצמו. הוא כבר ניצל, אבל בחר להציל אחרים".
אורי דנינו במדי הצנחנים (צילום: דובר צה"ל)
רוצים להישאר מעודכנים?
"אתה נורמלי? הייתי עושה את זה עוד 20 פעמים"
אחד הסיפורים שנחרתו אצל הרב דנינו הגיע דווקא מחטוף ששב מעזה. החטוף אור לוי פגש את בני משפחת דנינו בחתונה של אליה כהן, שחזר גם כן מהשבי. הוא סיפר שבלילה הראשון שהורידו אותו למנהרה, עם אלון אהל ויוסי שרעבי, הוא אמר לאורי: 'היית כבר בחוץ, יכולת להינצל'.
אורי ענה לו בנחרצות: 'אתה נורמלי? הייתי עושה את זה עוד 20 פעמים'.
לדברי הרב דנינו, המשפט הזה מתמצת את הבחירה שאורי עשה באותו יום. "אורי אמר במודע, הוא בחר להציל אחרים על פניו. גם בישיבה וגם בצבא לא קראו לו אורי או דנינו. הכינוי שלו היה 'אני מסתדר'. הוא היה אומר להם תמיד: 'אני מסתדר, יש לי כוח ויכולת'. זה מראה מי הוא היה. אורי היה אומר לי שאלוקים נתן לו כוח ויכולת קצת יותר מלאחרים, והוא הרגיש שזו מתנה שהוא אמור להעניק. לראות את האחר, כי הוא יכול להסתפק בפחות וייתן לאחרים על פניו. זה היה אורי. זה לחתור, לעשות ולתת לאחר לפחות את מה שיש לך".
המשפחה, לדבריו, לא הופתעה מהמעשה של אורי. "כשהבנו את גודל הסיפור, שאורי עזר להציל אחרים למרות שיכול היה להינצל בעצמו, לא הופתענו. ידענו מי זה הבן שלנו. ידענו שאורי יקפוץ לעזור למי שחלש ממנו וזקוק לעזרה. הסוף מר, אבל קיבלנו הרבה חבר'ה שהיו איתו במנהרות וסיפרו שהוא לא נתן לאף אחד להרגיש לבד במנהרה. תמיד חיזק את כולם והפיח אמונה ותקווה, מתוך מקום של לחימה ברוח שלא תשבור אף אחד".
"אני באמת מרגיש שאני מדבר את אורי"
גם אחרי מותו של אורי, הרב דנינו מתאר תחושה שהבן ממשיך לדבר דרכו. "בסוף אורי חי מבית חרדי, יש לו אחים מגוונים מכל החברה. זה יכול להיות לא רק בבית משפחת דנינו. זה חייב להיות. זו המורשת של אורי. אם זה היה באורי, זה יכול להיות בכל אחד מאיתנו. "אני באמת מרגיש שאני מדבר את אורי. לא הייתי אקטיבי גם ב-11 החודשים שהיה חטוף. היינו בדיסקרטיות ורציתי שלא ידעו שהיה איש ביטחון במגוון תפקידים. אני מרגיש שאם היה חוזר, זה מה שהיה עושה, בכל הכוח וכל הדרייב.
"אורי לא היה מדבר על עצמו. הוא היה מדבר אל החברה הישראלית בגובה העיניים. היה אומר שהוא 'אני באתי משם'. הוא לא היה נותן להרגיש לרגע את הפערים לאף אחד. היה חותר לחבר ציבורים, קהלים בתוך החברה הישראלית, שכולם יכירו את כולם. כשמכירים את כולם, גוברת אהבת ישראל".
על הקיר בארנה: אורי והירש, בית"ר והפועל
החזון הזה מקבל ביטוי גם בציור הקיר של האמן תומר פרץ, שהוצב על קיר הארנה, ממול לאיצטדיון טדי ומנציח יחד את אורי דנינו ז"ל, אוהד בית"ר ירושלים, ואת הירש גולדברג-פולין ז"ל, אוהד הפועל ירושלים. החיבור בין השניים מקבל משמעות מיוחדת על רקע היריבות הספורטיבית המוכרת בין שני המועדונים הירושלמיים.
"זו מחווה שבעינינו מסמלת את מה שאנחנו רוצים, שמאוד מסמל את מה שאיבדנו", מסביר הרב דנינו. "היריבות בין הפועל לבית"ר ידועה, ופתאום אתה רואה – להירש היתה חסרה יד, והוא תמיד ישב בצד הזה כדי שהירש לא ירגיש שחסר לו יד. עד כדי כך הוא חשב על הפרטים. לא עניין אותו שהירש אוהד הפועל, אמריקאי וליברלי. הם התחברו כאחים ונהיו כאחים. אנחנו יכולים להגיד לעצמנו שאם זה קורה במנהרה, אפשר לעשות את זה מעל המנהרה בחבר'ה הישראלית. זה אפשרי, זה בהישג יד. אין ברירה אחרת. בסוף חיים בפיסת אדמה מאוד קטנה, ואין ברירה אלא לחיות זה לצד זה, בשלום ובכבוד".
הרב דנינו ממשיך ומסביר, שאורי והירש יכולים להיות דוגמה לאופן שבו אפשר להפריד בין מחלוקת לבין עוינות. "שניהם היו בשני צידי היציע בדרבי. יכלו אפילו לקלל בדרבי, אבל בחוץ יכלו לשבת אחרי הדרבי לקפה ולהיות חברים. נשאיר את הספורט כספורט".
משפחות דנינו וגולדברג פולין ביחד עם משה ליאון על רקע קיר 'האחדות' (צילום: עיריית ירושלים)
"לא בחרתי לשקוע באבל"
הרב דנינו אומר כי מאז הרצח קיבל החלטה מודעת: "בחרתי לא לשקוע באבל, כי זה לא יוביל אותי לשום מקום. בחרתי לעשות רק מה שטוב ואפשרי למען מה שנשאר. יש פה עוד דורות לגדל. אפשר ללמוד מכל אחד מהגיבורים הללו, ומה שהוא עשה, ולשדר את זה החוצה. יש השפעה מאוד גדולה מגיבורים, במיוחד לחבר'ה הצעירים שמחפשים דמויות להזדהות".
מכאן הוא מגיע גם למסר הנוגע לבחירות וליום שאחריהן. "את הפתק בקלפי תשאירו בקלפי. ארבע שנים אחרי זה נמשיך להישאר אחים. זה כמה דקות להצביע, אבל אל תסחוב איתך ותמשיך לפלג אחרי זה. שכל אחד ישים כאוות נפשו, אבל שלא יסחוב את זה איתו ארבע שנים. את הפתק הזה תשאיר בקלפי. גם אחרי הבחירות אנחנו חיים יחד".
עבור הרב דנינו, זו אולי הנקודה שבה כל החוטים מתחברים – אורי, הספר, הנוער, ציור הקיר והחיים במדינה שמורכבת מקבוצות שונות. "המורשת של אורי היא לראות את האחר. לא את עצמך. להבין שיש עוד אנשים סביבך, לתת למי שצריך את מה שיש לך לתת, ולהבין שבסוף כולנו כאן ביחד. אם זה היה באורי, זה יכול להיות בכל אחד מאיתנו".
תגובות