רחביה (צילום: טס שפלן)
רחביה (צילום: טס שפלן)

סיפור קצר לשבת | חלומות על אורנים ברחביה

הנפקדות, הפנטזיות וההיעלמות של מאיר - סיפור קצר לשבת מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 6.9.19 15:04

כאשר מאיר התעורר משנתו באוהל ההודי בבסיס, הוא נדהם מהשקט המוחלט ששרר לא רק באוהל אלא גם מסביבו. מקץ חצי שעה הציץ נדב האפסנאי לאוהל, וחייך. "מה קרה לך?", שאל נדב, "שכחו אותי בבית 5?" מאיר לא הגיב. נדב יכול להיות שרוי במצב רוח מעולה אפילו בשעות הבוקר; מאיר תמיד התקשה להתאושש ושנא את כל מי שניסה לדבר אליו לפני הצהריים. נדב הלך לו, בשפת הגוף שלו לא היתה שום טינה אלא רק השלמה מבודחת עם מצב הרוח של מאיר. שניהם הכירו עוד מבית הספר בירושלים, מעולם לא התיידדו אבל הבינו שיש להם רקע משותף. נדב נחשב לאדיש, אבל דווקא אהב את הגדוד; מאיר שנא את הכול: האוהלים, חדר האוכל, הברזיות, האבק, הלחות הזיעה, והלחץ הבלתי פוסק מצד המפקדים לנוע בלי הרף, לא לבזבז זמן על קריאה או על חלומות בהקיץ. אובדן הפרטיות הטריף את דעתו של מאיר ואילו נדב, שהיה אחד משמונה ילדים בדירה קטנה ליד שוק מחנה יהודה, לא הבין כלל על מה מאיר מתלונן.


 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]


כעבור שעה הופיע שוב נדב באוהל הגדול וסיפר למאיר שכל הגדוד יצא לצפון בגלל הכוננות לקרבות ברמת הגולן ואולי גם בלבנון. מאיר, שירש את האוהל מחייל מפקדה שהשתחרר, לא ידע ולא שמע דבר. מאיר נתקף בהלה. כיצד יסביר את נוכחותו בבסיס? הוא לא העז ללכת לחדר האוכל או לשק"ם. הוא נמלך בדעתו, שקל את כל האופציות והחליט ללכת הביתה. מאיר ארז תרמיל קטן ולקח גם את הרובה הבלגי שלו. בבסיס נהגו לאפסן את הנשק לפני יציאה הביתה, אבל מאיר חשש מהסתבכות. הוא יצא מהפרצה בגדר ליד בית הקברות של כפר יונה, והלך לצומת בית ליד. הכביש היה ריק, שכן כמעט כל החיילים היו בצפון. מאיר תפס את האוטובוס הישיר לירושלים. הוא נרדם מיד ורק כאשר הנוף מסביב השתנה, וההרים התגבהו משני צדי הכביש הוא פקח את עיניו. ברדיו דיווח הקריין על קרבות בצפון, ולבו של מאיר קפא. הוא הבין שהצרות הן בלתי נמנעות ולכן מוטב לו לבלות שלושה-ארבעה ימים בבית.

בביתו הוא התקבל בקרירות קצת זועפת. הוריו היו פטריוטים מובהקים עם עבר עטור גבורה מימי הבריטים. הם לא אהבו עריקים אם כי מאיר היה רק "נפקד". הוא הכין לעצמו קפה והלך לחדרו לישון. אביו הבין שחבריו של מאיר יצאו לקרב בצפון ושבנו פגע באתוס החברות ולא רק במשמעת הצבאית. הוא הקדים ללכת לעבודתו בסוכנות היהודית כי תיעב עימותים, בעיקר בתוך המשפחה. מאיר נשם לרווחה, ישן 24 שעות רצופות ורק הרעב הציק לו במקצת. בשלוש לפנות בוקר התגנב למטבח ואכל עוגה טעימה מסיר הפלא של אמו. הוא חזר למיטתו בשקט, וקרא בפעם המאה את "מעתה ועד עולם" של ג'יימס ג'ונס. מקץ שעות אחדות קם שנית וכילה את כל מה שנותר מהעוגה. ההורים אולי יכעסו, אבל בסתר לבה אימא תשמח שהוא אכל את העוגה שלה.

למחרת היום אביו ענה לטלפון והקשיב בנימוס לקצין העיר, שגרס שהנפקדות בשעת המלחמה היא עבירה חמורה מאוד ושמאיר עלול לעמוד למשפט צבאי מלא ולא רק לדין משמעתי בתוך הגדוד. האב כמעט וחטף התקף לב. הוא דפק בחוזקה על דלתו של מאיר, וסיפר לו שהמצב מתדרדר והולך. מאיר החוויר, אבל חזר לנמנם. הוא גילה מזה זמן רב שהשינה היא המפלט הטוב ביותר, אבל קצת חשש מביקור של המשטרה הצבאית בבית הוריו. הוא התלבש, טמן את המדים מתחת למזרן ויצא בחשאי מהבית. הוא חיפש פתרון כלשהו ואז נזכר בחברתו הישנה דבורה. דבורה לא התגייסה לצבא בגלל דלקת הפרקים שתקפה אותה עוד בתיכון הגימנסיה והתגוררה בדירה משלה ברחביה. הוריה עברו לדיון מוגן ואחיה נסע לארצות הברית ללמוד. הוא סיפר לדבורה על "הצרות" שלו בצבא והיא התייחסה לדברים באדישות. היא הציעה לו מיטה בחדר האורחים, הכינה ארוחת ערב מעולה ומאיר נרגע במקצת. דבורה עבדה בבית אבות סמוך לביתה, ולמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה. אחרי שלושה ימים מאיר הרגיש כמו בבית, אבל נמנע מכל ניסיון להתקרב אל דבורה מינית. היתה להם היסטוריה קצרה בנושא הזה, שהותירה את שניהם קרים ולא מסופקים.

דבורה נראתה יותר טוב מאשר בעבר. היא רזתה, טיפלה בעצמה והצטיירה כאישה די מושכת. מאיר לא התעלם מההתפתחות הזאת ובתוך שבוע כבר ניסה להזמין אותה למיטתו. דבורה כעסה וסירבה. מאיר התאכזב והלך לישון ליומיים רצופים. הוא ניעור למשמע קולות די גסים במסדרון. המשטרה הצבאית הגיעה, ומאיר אפילו זיהה את אחד הקולות כאוהד הפועל ירושלים במגרש קטמון. דבורה נקשה בעדינות בדלת, ודיווחה לו בקול מתחטא שהשוטרים הצבאיים הגיעו. מאיר קצת הצטער שלא הספיק לשכב עם דבורה ואפילו שכח לכעוס עליה בגין ההלשנה. השוטרים נכנסו לחדר השינה, ביקשו ממאיר להתלבש והוא התלווה אליהם למעצר בשנלר.



הוא איבד את השליטה בחייו, לא יכול היה לסמוך על הוריו וגם לא על דבורה. בחצר של דבורה הוא הבחין בעצי אורן רבים שהקנו לו תחושת בית מזויפת. הוא הבין זאת היטב. מאיר היה מוקף בשוטרים צבאיים חמורי סבר, שהתבוננו בו בבוז מוחלט. מאיר לא אמר דבר גם כאשר נדחף בגסות לתא כלא מצחין. הוא הבין היטב שהחופש שניסה לקחת מחיי הצבא תם, ושבפעם הבאה הוא יצטרך להסתתר מחוץ לירושלים. בשבת יצא לטייל בחצר הכלא, וראה שרוב הכלואים בו הם פלסטינים. הוא לא הצליח להידבר עימם, והסוהרים אף הפסיקו את הטיול שלו והחזירו אותו לתא כדי להשלים את בידודו מהביטחוניים. כאשר שני אסירים מהגדה הצליחו לחתוך את גדר התיל, מאיר החליט להצטרף אליהם. הם רצו ברגל עד שועפאט ואז מצאו מחסה בבית של תושבים מקומיים אמידים ומרושתים היטב בפוליטיקה הפלסטינית. שלושת הנמלטים קיבלו אוכל מצוין וגברת הבית, ענאן, התעלמה מהמבטים החמדניים של מאיר.

בעל הבית דיבר עברית טובה, וניסה לדון עם מאיר על תוכנית כלשהי לעתיד הקרוב. מאיר היה נבוך, ואז אמרו לו המארחים שהם יכולים להבריח אותו לירדן, שם הוא יוכל למצוא שם מקלט בטוח. מאיר הוצא מהבית המפואר לקראת חצות בחברת חמושים שלא הכיר, ומאז לא שמעו עליו עוד בישראל או במקומות אחרים.


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בירושלים?

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר ירושלים" באייפון

 


תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר