בתיה הפצירה ביוסף להישאר בבית ולא ללכת לבית הכנסת. יוסף היה עקשן ולא שעה לה. הוא ממש אהב את השעות שבילה בבית הכנסת של האורפלים בנחלת אחים, ולא הסכים לוותר עליהן בשום אופן. הדבקות שלו בדת התרופפה במקצת והוא אהב את הטלוויזיה בשבת לא פחות מאשר את בית הכנסת. הוא גדל בירושלים, אבל אביו לימד אותו זמירות ערבות מאורפא, וחווית בית הכנסת התעצמה מאוד בזכותן. אחיו עדי זנח לחלוטין את הדת וגם את ספיחיה. גם כאשר ביקר את יוסף בעיר, לא הסכים בשום אופן ללכת לבית הכנסת. עדי התחנך בקן של השומר הצעיר במרכז העיר, והגיע לקיבוץ של התנועה כבר בגיל 16. קשה לומר שהיה מרקסיסט-לניניסט מובהק. עדי הבחין שפליטים משכונות העוני של הערים הגדולות כמוהו, קיבלו הרבה הנחות בתחום הרעיוני. עצם העובדה שקיימו אורח חיים חילוני והצביעו מפ"ם הספיקה לראשי הקיבוץ. עדי התחתן עם בת הקיבוץ, מירי, ונהנה מאוד מחייו שם ("בין האשכנזים", רטן יוסף). הוא ביקש מאחיו להגיע לחג (החג השני הוא הרבה פחות תובעני), אבל עדי העדיף לחגוג בקיבוץ. פעם יוסף ראה את ההגדה שחיברו בקיבוץ וכמעט התפלץ. זה היה אוסף של דברי מינות, שקושט ביד אמן על ידי אחד מחברי המשק.
- תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר" [email protected]
יוסף שעדיין התגורר ליד השוק, הלך לנחלת אחים אבל לא נהנה למרות מזג האוויר הטוב. הבטן הציקה לו. נראה שהוא זלל יתר על המידה, ולחג השני הגיע נפוח כולו. אפילו חבריו בבית הכנסת הבחינו בבטן הנפוחה וגם בחיוורון העז שפשה על פניו. "במקומך הייתי הולך הביתה," אמר לו הגבאי החדש, שלא ידע את יוסף. חברים אחרים הנהנו, אבל יוסף היה עקשן כדרכו. "האורפלים הם עקשנים גדולים", אמרה אשתו לשכנתה זהבה. לא היה טעם לשוב ולחזור על האמת הישנה הזאת. יוסף נולד עקשן וימות עקשן, אבל רבקה חששה שהיום הזה מגיע בטרם עת. יוסף השתתף בתפילות, אבל הפעם לא שר בקולי קולות כפי שעשה בעבר. הוא הציץ בחלון, וראה את הילדים הרבים מתגודדים בפתח בית הכנסת. כולם לבשו חולצות לבנות, התעלמו לגמרי מהתפילות אבל בכל זאת לבשו ארשת חגיגית והתייחסו בכבוד למבוגרים ואפילו לזקנים, שקרטעו לבית התפילה הישן בשארית כוחם. יוסף הצר על כך שאחיו היחיד מחרים את התפילות ומדבר כמו אשכנזי כופר בעיקר, אבל בכל זאת נסחף ברוח הקהילתית הנינוחה ששררה בבית הכנסת. יוסף חשב שגם הוא בעצם "מקרטע" בדיוק כמו הזקנים. בגיל 67 יצא לגמלאות מבית הספר שבו לימד חשבון בכיתות הנמוכות. הוא אהב את ההוראה אבל לא היה משועבד לה, וכאשר "שוּלח לחופשי" (כך קרא לזה) נשם לרווחה בצד הגעגועים לתלמידים.
עדי הפציר ביוסף הצטרף לקיבוץ, אבל גם בתיה לא התלהבה במיוחד. מאכלי הפיגולים לא קסמו ליוסף, ואילו בתיה אהבה את העצמאות שלה בבית ובמטבח, ולא היתה מוכנה להמיר את חייה בחיים אחרים. בתיה למדה באוניברסיטה הפתוחה, עשתה חיל בלימודים ויוסף קצת התקנא בה. היא היתה צעירה ממנו בעשר שנים אבל השתייכה לדור אחר, שלטה היטב בכל תוכנות המחשב שעניינו אותה וסירבה להצביע בעד הליכוד. היא היתה אישה נאה, הקפידה על לבושה ועל מראה פניה ואהבה מאוד את יוסף. היא הבינה היטב את משבר הפרישה שלו ועשתה הכול כדי להקל עליו. בעבר כפתה עליו משטר חמור של דיאטה, אבל אחר כך טענה שהיא מבית הלל ושאין טעם שבעלה, בגילו המתקדם, יחיה כמו נזירה בודהיסטית.
יוסף הצטנף לו במושב הנוח בחדר המואר, אבל לא ראה כלל את החזן הנהדר של בית הכנסת. הוא רק שמע אותו, אבל ראייתו היתה מטושטשת. זה לא קרה לו מעולם והוא תמיד התגאה בבריאותו הטובה. הוא החליט לצאת ולשוטט קצת ברחוב אבן ספיר, עלה ברחוב שפרעם לאוסישקין, ישב על ספסל ירוק בגינה הקטנה מול מסעדת אל-דנטה. שתי נערות יפות מאוד צחקקו להן על הספסל הסמוך. במכנסיים קצרצרים הן נראו עליזות ושלמות עם מקומן בעולם. הן הבחינו במבטו של יוסף אבל לא התרגשו ממנו יתר על המידה. הגיע הזמן לחזור לבית הכנסת, אמר לעצמו בקול רם מדי. הוא קם ממושבו בכבדות, לא ציפה לעזרה מהבנות וגם לא קיבל אותה. הוא ירד ברחוב שפרעם, שמע את התפילות של התימנים ושל הכורדים, אבל ערג למושב שלו בבית הכנסת. הוא הגיע לשולחנו מתנשם בכבדות, כל המתפללים הבחינו בו אבל לא אמרו דבר. הוא הבין שכבר לא יחזור לביתו, הדם כאילו אזל מעורקיו ואחרי החוויה המרנינה עם הבנות בגינה, שוב לא ראה את חבריו המתפללים.
חברו שלום דחק בזרועו ואמר לו שבתיה הגיעה לעזרת הנשים. הוא הציץ ליציע העליון, ראה את הנשים אבל לא את בתיה. כל הנוכחים דמו בעיניו למסה אחת, שחורה-לבנה, ולא היה ניתן לזהות אף אחד. הוא ניסה לקום ממושבו העמוק אבל לא הצליח. מכיוון שכך ניסה להיות נינוח ככל האפשר. עתה שרו כל המתפללים במעין מקהלה ויוסף השתאה עד כמה נוגעת השירה ללבו. היא ליוותה אותו אל אובדן ההכרה שנסך מתיקות מיוחדת בגופו. יוסף התיישב כאשר כולם שרו בקימה, הוא עדיין שמע את שירתם והתברך בה. הוא לא נפל אלא רק עצם את עיניו וחש שהוא חלק מהקהילה. גם בתיה עצמה לרגע את עיניה ולא רצתה להפנים את מצבו של בעלה. לבסוף הוא נרדם לגמרי ושמע את קולות האמבולנס ממרחק של שנות אור.
יוסף באמת לא חזר הביתה. בתיה הזעיקה את גיסה מהקיבוץ והוא ישב בדממה ליד מיטתו של אחיו בבית החולים. "רק נס יציל אותו", אמר הרופא הנחמד ובקושי הסתכל על עדי. הנס בושש לבוא ובתיה ועדי התבוננו ביקירם הדועך מבעד לדמעות שהציפו את עיניהם. עדי היה שזוף מאוד, וריח של משק פורח נדף ממנו. "יוסף אף פעם לא היה חולני" אמרה בתיה. היא ידעה שהוא אכל יותר מדי, ושהיה משהו לא בריא בזלילה הפרועה שלו. הרופא טען שיוסף לא היה שמן, אבל הלב שלו היה בעייתי.
יוסף "מת בריא", כפי שהתלוצץ עדי בחיבה רבה. הוא עזר לבתיה בהכנות ללוויה ולשבעה, הביא לירושלים גם אשתו הנחמדה, וכך הלך יוסף לעולמו בשקט שאפיין אותו במהלך חייו.
