חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)
חיים ברעם (צילום: ארנון בוסאני)

בית ברעם, סניף ירושלים

חיים ברעם מספר על רגשותיו לכלבתו פיבי ועל הדם שלא מפסיק לזרום מאפו

פורסם בתאריך: 18.5.19 17:16

לאחרונה התחיל לרדת לי דם מהאף. לעיתים טיפות קטנות, לפעמים נהרות שקשה לעצור אותם. אחד העם טען לפני שנים רבות מאוד שיהודי ודם הם תרתי דסתרי. הדם באפי לא הפנים את האמת הנצחית הזאת, ומציק לי לעיתים קרובות מאוד. "זה יותר טוב מצפרדעים" הפגין אחד מחבריי את בקיאותו בהגדה של פסח. אני לא חסיד גדול של צפרדעים, אבל מכת הדם המציפה את בגדיי ואת גופי מציקה לי מאוד. תרופות הסבתא מקלות אולי, אבל לא פותרות את הבעיה ולא מונעות את הישנותה. הסיפור הזה מעיק עליי כבר שבועות אחדים, ואפילו טיפול קצת מכאיב בבית החולים הקל עליי רק לזמן מה.

הדם הוא אויב ערמומי, ומוצא לו דרכים להציף אותי ואת סביבתי חרף כל אמצעי המניעה. חברי מציע לי להמתין בסבלנות עד שהצפרדעים יציפו כל פינה בביתי. קשה לי להאמין שדבר כזה יקרה. אנשים חילונים אנחנו, ומכות כאלה תוקפות רק את הדתיים. והדם? אפשר לצרוב אותו בקופת חולים. זה אולי פתרון פרוזאי מדי לתופעה פרימורדיאלית כזהו שמגיעה אלינו מימי קדם הרחוקים והקודרים. מכל מקום, שומה עלי לנסות גם את הפתרון הזה.



בינתיים הכלבה שלנו מזה ארבעה חודשים, פיבי, מרחרחת בכל הבית ותרה אחרי טיפות הדם ומלקקת אותן בשקיקה. זה אולי תורם לניקיון הבית אבל מעורר גם תחושה של קבס. אני נזכר תמיד בספרו של ג'ק לונדון "קול קדומים" שאותו קראתי בנעוריי. הכלב, בַּק, קשור מאוד בבני האדם אבל בדמו מקננת גם התחושה העתיקה של אבותיו הטורפים. הספר אמור לעורר בנו אהדה לכלבים (כמו "פנג הלבן" של לונדון) אבל יש בו גם רתיעה מהפוטנציאל הטורפני של החיה. כאשר פיבי נרדמת היא נראית מתוקה להפליא, התגלמות חיית הבית האהובה על כולם; אבל כשהיא דוהרת בתוך הבית ומשמידה ספרים (יש לה חיבה מיוחדת להוצאת "עם עובד") אני מאיים על בני הבית שיש בדעתי "להחזיר אותה לעטרות". זה לא יקרה לעולם. כולם אוהבים אותה כמו בת משפחה ואני חייב להסתגל למציאות הזאת. אם היא אוהבת ללקק את דמי, אז כדאי לנקוט בכל אמצעי הביטחון כדי לעצור את הדם. למען האמת, אני חושד בפיבי שהיא תזלול לתיאבון גם צפרדעים.


פיבי - הכלבה של משפחת ברעם (צילום: פרטי)

פיבי – הכלבה של משפחת ברעם (צילום: פרטי)


האובססיה הזו עם מכות מצרים הובילה אותי ישר למכת הבכורות האכזרית ונזכרתי שבנימין נתניהו איננו ניצב בפני סכנה מיוחדת. אחיו הבכור, יוני ז"ל, כבר שילם את חובו לאכזריות השוצפת של האל. ממילא יוני היה יהודי, לא מצרי, והמכה הזו היתה אמורה לפסוח עליו. מובן שאינני מאחל לראש הממשלה מיתה משונה כלשהי; אבל החמקמקות שלו קיימת אפילו נגד כל מכות מצרים, וכדאי לאויביו להביא אותה בחשבון. (בינתיים זלגו טיפות דם גם על המקלדת, וכמעט בכיתי מרוב ייאוש). שבוע לפני יום הולדתי ה-78 אני מדמם כמו פעוט שנפל מהנדנדה בגן הילדים. פיבי ביקרה עכשיו בחדר העבודה שלי ובחנה אותי בחשדנות. היא מחפשת דם ולפחות עתה היא בבחינת אויב. ידידתו של האדם או שוחרת דמו? תלוי מתי אתם שואלים.

עד כמה יש לאדם שליטה על גורלו? אם הייתם מציגים את השאלה הזו לפני שנה, לא הייתי חולם אפילו על כלבים, ובוודאי שלא על נהרות הדם שהגרתי בשבועות האחרונים. עתה הכלבים והדם משמשים בערבוביה בתודעתי, אבל פיבי נגשה לצלחת שלה לאכול, ועתה היא רובצת לה בנחת, ומניעה את אוזניה כמו הכלבים בסרטים המצוירים. משום מה נזכרתי באימא של במבי, שאותה ביכו דורות רבים של ילדים בארצנו מאז שהסרט הופיע בשנת 1939. לילדים שלי ניסיתי להסביר שזהו רק סרט מצויר, אבל הם ביטלו אותי בזלזול הראוי. טרגדיות מצוירות הן אמיתיות, אם הילדים רואים אותן ככאלה. לרגישות לגורלה המר של האימא של במבי יש חשיבות רבה באימוץ מסורות הומניסטיות בעתיד. כך לפחות האמנתי עד שקרוב משפחה שהיה אהוב עליי במיוחד (נהרג בשנת 1955) השאיר אחריו מורשת קרב שכללה פשעים נגד אזרחים ערבים. הקרוב הזה היה ציוני גדול וגם מעריץ נלהב של סטאלין וברית המועצות. דיברתי על כך עם אבא שלי אחרי ההלוויה הצבאית של בן-משפחתנו והוא אמר לי בפשטות "שהחיים מורכבים ושעוד אלמד רבות על כך". אבא היה מסוגל לדבר בסובלנות רבה על מעריצי סטאלין לפחות עד 1953, כיוון שהוא עצמו אהד מאוד את ברית המועצות.

בספרייה של אבי היו הרבה ספרים מרקסיסטיים בעיקר בהוצאת "ספריית פועלים", וקראתי בצמא את רובם. אבי נטה להפועל הצעיר היונית בנושאים מדיניים ולאחדות העבודה הסוציאליסטית בנושאים חברתיים כלכליים. הוא העריץ את אבי המהפכה ולדימיר לנין אבל הסתייג מאוד מיורשו סטאלין. אני גדלתי על האמביוולנטיות הזאת, שאותה טיפח גם המדריך שלי בתנועה המאוחדת, מוקי צור. הוא היה חידוש מרענן לעומת המדריכים הקודמים שלנו שהעריצו את אריאל שרון ואת משה דיין. דווקא מוקי ניסה לפרום את התפאורה שאפיינה את הקומוניזם הסובייטי וסלד מתירוצים אנטי הומניסטיים בשם השוויון החברתי הכלכלי. כאשר עזב את תנועת העבודה והצטרף למפלגה שדגלה בסיפוח רמת הגולן התאכזבתי מאוד. מסתבר שאמונתו באדם באשר הוא לא הכילה את השכנים הערבים. נזכרתי במוקי גם משום שהוא סלד מדם והעווה את פניו כאשר מישהו נפצע בטיול או במחנה קיץ.

פיבי נרדמה עכשיו. היא נבחה קודם על עוברי אורח שחלפו ליד החלון, אבל לא התמידה בכך לזמן רב. ישבתי לידה והתבוננתי בשלווה שהתאכלסה על פניה. חיית הפרא נראתה עכשיו נחמדה ובלתי מזיקה וניחמתי על מזימתי לשלוח אותה לכלבייה. עוד מעט תחזור אשתי הביתה ותכביר על פיבי דברי נועם וחיבה. זה בסדר מבחינתי. אלמלא פיבי היה הבית מוצף בדם והכלבה הקלה קצת על המצב הבעייתי הזה. ישבתי שעות ליד המחשב, ועולם האסוציאציות שלי היה מלא חיים ותנועה. מוקי צור, אבא ואימא שלי והמורים מבית הספר היסודי הועלו באוב בשעות האחרונות. הם היו מלאי צבע וחיים כאילו היה מדובר בסרט צבעוני בטלוויזיה. קצת נמנמתי על הכיסא וסמל יהושע בן-יהודה שקרא לי "הסופר" נבח עליי וציווה ל"סדר את ההופעה". הוא לא התרגש מסימני הדם הרבים וראה בהם "תופעה של גבריות". הוא ליטף את פיבי שהתגמדה בפניו והפטיר שלא האמין ש"ברעם" יגדל כלבים. הדם המשיך לזרום בקילוחים יותר מתונים עד שחדל להציק לי.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר