הפקידה החדשה מרים הגיעה למשרד עורכי הדין ברחוב בן-יהודה באיחור קל. היא בילתה את רוב שעות הבוקר בניסיונות כמעט נואשים להסוות את סימני המכות שעל פניה היפות. גם בגופה נחרשו הרבה כתמים אדומים, אבל השמלה הארוכה שלה הסוותה אותם במידה ידועה. הבוסית שלה זהבה, שניהלה ביד רמה את המשרד, נעצה בה מבט ביקורתי, אבל לא אמרה דבר. היא הבינה היטב מה עובר על מרים שכן היא התגרשה מבעלה האלים לפני יותר מ-20 שנה. אחרי אתנחתא קצרה ביקשה ממרים להקליד כמה מסמכים. היא קלטה שחייה של מרים נתונים בסכנה ושבעל מכה עלול גם לרצוח. כיוון שהפקידה עבדה במשרד רק כחודשיים היא לא העזה לשוחח אתה על המצב בבית. מרים היתה עובדת חרוצה, אבל ניכר היה שדעתה מוסחת לפרקים ושהיא טובעת במצוקותיה.
עורך הדין בחדר הסמוך היה איש צנוע ומנומס, ולא התערב בנעשה במזכירוּת. את בקשותיו ניסח בעדינות, ותמיד דיבר איתן בגובה העיניים. קראו לו רוני מיוחס, והוא תמיד התעקש שיפנו אליו בשמו הפרטי. רוני היה גבר נאה, אבל מעולם לא ניסה להטריד את הנשים במשרד. אשתו ענת הגיעה למשרד לעתים נדירות, והיא היתה באמת מהממת. כאשר ביקרה אותו במשרד הוא החליף צבעים כמו בתול בן 17, וממש התרגש מעצם נוכחותה. היא חייכה אל הפקידות אבל לא שוחחה איתן. זו לא היתה התנשאות אלא ביישנות שאפיינה גם את בעלה.
באחד מביקוריה של זהבה בסינמטק היא הבחינה בענת, אשתו של רוני, מחובקת עם גבר לא מוכר. זהבה חשדה ממילא ב"שמן זית זך" הזאת, אבל גמרה אומר להעלים את הסיפור מכולם. במהלך הסרט היפני המעולה היו ענת והאלמוני שקועים אחד בשנייה, עד שאחד הצופים גער בהם בקול רם. ענת הבחינה לפתע בזהבה, החווירה כסיד, אבל שתיהן שתקו כאילו לא הכירו אישה את רעותה. זהבה חשבה שענת לא האמינה שהיא מבקרת קבועה בסינמטק; היא לא היתה מעזה לשבת כך עם האלמוני בסינמה סיטי או ביס פלאנט.
למחרת זהבה ברכה את רוני בבוקר טוב לבבי. הוא נראה מרוצה מעצמו ומחייו. "בטח היא פיצתה אותו בלילה", חשבה זהבה ביותר משמץ של רשעות. אולי הגיע גם זמנה לשאוב איזו טיפה של אושר מגבר כלשהו. מרים הופיעה שוב לעבודה באיחור קל, חבולה בעליל. זהבה לא שאלה אותה דבר, אבל חיפשה ומצאה סימני מכות על פניה. מרים התעמקה מיד בעבודתה. היא היתה פקידה מעולה וזהבה קצת קינאה ביעילותה הרבה.
באחת מהפסקות הצהריים הלכה מרים לרחוב יפו, ופיצוץ עז שהרעיד את הרחוב הפחיד אותה עד מוות. היא רצה לרחוב לונץ ושם נרגעה מעט. רחוב יפו התמלא עד מהרה במכוניות משטרה ובאמבולנסים, ומרים ממש רצה למשרד. היא הגיעה לשם בוכייה, וזהבה הכינה לה כוס קפה. היא הבינה שהמשרד הפך בעצם לבית האמיתי שלה, נקי מהאלימות של בעלה. רוני קרא לה לחדרו, ודיבר איתה על המקלט לנשים מוכות. מרים לא אמרה דבר. דקות ספורות אחרי פיגוע דמים ברחוב הסמוך טרחו חבריה לעבודה לכרכר סביבה לנחם אותה. היא הבינה שזו דרכם להסיח את דעתם מהטרור במרכז העיר. בעלה עבד בהר חוצבים ולא היה חשש לחייו. למען האמת היא ייחלה למותו, אבל לא העזה לומר זאת אפילו לעצמה.
רוב העובדים שוחררו מוקדם מן הרגיל, ומרים לא מיהרה במיוחד. היא התעכבה בבית קפה קטן ברחוב המלך ג'ורג' שלא היה בעין קלחת הפיגועים במשולש הרחובות הירושלמי, יפו, בן-יהודה והמלך ג'ורג'. היא שתתה קפה איטלקי מעולה, אכלה עוגת שמרים מתוקה והציצה דרך החלון החוצה. הרחוב היה שקט מדי, המתח עמד באוויר גם בלי העוברים והשבים ומרים לא חשה שום צורך לחזור הביתה. היא קראה את כותרות העיתונים, שהיו מיושנות לעומת היום הסוער שעבר על העיר. זה לא שינה דבר: מרים לא חיפשה חדשות אלא רק הסחת הדעת וקראה את כל השטויות בעיתונים שהשרו עליה שלווה. היא היתה די מתוחה, אבל לא מחמת הפיגוע אלא לקראת הפגישה הבלתי נמנעת עם בעלה.
לבסוף התעשתה, וצעדה לביתה. דלת הדירה היתה פתוחה למחצה, ומרים הריחה צרות. בעלה שכב על הספה בעיניים עצומות, אחרי ששבר את כל כלי האוכל במטבח והפך את הרהיטים בסלון. נראה היה שהוא נח עכשיו מהתקף האמוק שנחת עליו והוא נמנם לו על המיטה בנחת, כמו תינוק בן יומו. מרים נטלה מטאטא ויעה, והתחילה לפנות את ההריסות. כשסיימה יצאה למרפסת והדליקה סיגריה. מקץ שעה פקח בעלה את עיניו, סינן קללה לעברה והלך לחדר השינה שלהם. מרים נשמה לרווחה, וישבה מול מקלט הטלוויזיה שעות רבות. שוב לא חשה פחד, אלא רק מרירות שקטה. בפעם הראשונה מזה זמן רב חשבה על העתיד וטיכסה עצה עם עצמה כיצד להיחלץ ממצבה. "הפיגוע איננו הדבר הנורא שקרה לי היום", אמרה בטלפון לאחותה יונה, "הפגישה עם אבי היתה הרבה יותר גרועה".
מרים נרדמה על הספה בסלון מבלי שהצליחה לעכל את היום הקשה שעבר עליה. בעלה לא התעניין כלל בפיגוע, על אף שידע היטב שמרים היתה במוקד האירועים. האיחור הקל של מרים להגיע לביתם בער במוחו הקודח של אבי. הוא אולי מאס במרים, אבל לא הסכים שהיא תבצע צעד חד-צדדי כלשהו. בבוקר השכימה לקום, הספיקה אפילו להתקלח ועזבה את הבית בשעה מוקדמת מהרגיל. הרחובות היו ריקים והאוויר היה די צונן. מרים הספיקה להגיע לבית הקפה במלך ג'ורג' ונהנתה שוב מקפה טוב ומעוגת שמרים טרייה.
העיתונים היו מוצפים בכותרות צעקניות על הפיגוע ומרים נבהלה בפעם הראשונה. מבעד לחלון היא ראתה את אבי יורד בחופזה ברחוב בארי. מרים היתה לבנה מפחד משתק, אבל הוא לא ראה אותה אלא מיהר לעבודתו. היא הבטיחה לעצמה לנסוע לאחותה יונה אחרי העבודה. אולי עוד תספיק להגיע לביתה ולארוז כמה חפצים לנסיעה. יום העבודה חלף במהירות. זהבה ורוני חשבו שמרים קצת עצבנית, אבל היא עשתה את עבודתה בשקידה רבה, ואז הסבירה לזהבה שהיא חייבת ללכת מחר לרופא ולא תגיע למשרד. היא הגיעה לדירתה מוקדם יחסית, ארזה מזוודה קטנה אבל בדרך לדלת היציאה נתקלה באבי. הוא לא אמר דבר. רק ליטף את אלת הבייסבול הגדולה שלו ונעץ בה מבט מצמית.
- שבוע לאחר מותו: הכליה של אלירן ז"ל הצילה את נור בת ה-9 מירושלים
- מאה שערים – עולם בלי חוקים: חתונה של בן 17 ובת 16
- חשיפת "כל העיר": סייעת בארמון הנציב נחקרת בחשד לאלימות כנגד בן 4.5
- תענוג לעבוד בכיכר ספרא: העירייה מקדמת פתיחת מסעדה מוזלת עבור עובדיה
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
תפסיק להפחיד אותי בשורה האחרונה כופפתי את הראש והחזקתיו בשתי ידי, והתפללתי שהקדושה שלי לורנה בוביט תבוא מהר עם מספריים של גנן ותחתוך לו את איברו