עמיר פרץ, אורלי לוי אבוקסיס (צילום: ניר קידר)

בסיס עממי | הטור של חיים ברעם

החיבור בין עמיר פרץ ואורלי לוי אבקסיס והקשר שאבד בין השמאל לעובדים

פורסם בתאריך: 25.7.19 10:04

אבא שלי, שהיה מזכיר ההסתדרות וראש מפא"י בעירנו, נהג לומר לעיתים קרובות מאוד שאם הבסיס העממי של “אוכלוסיית ההסתדרות” ייכחד, תנועת העבודה כבר לא תחזור לשלטון. קשה לומר שהייתי תלמיד מובהק של אבי, אבל הדברים האלה נחקקו בתודעתי. האמירה הזאת לא היתה ליברלית, אלא סוציאליסטית. בני דורו של אבי חשבו שהעם נתון לשטיפת מוח לאומנית, שתביא בסופו של תהליך די ארוך את הימין הפוליטי לשלטון. כמיטב המסורת של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית, הם האמינו במעמד עובדים מאורגן, באיגודים המקצועיים ובהגבלת צעדיהם של בעלי ההון. הדמות העומדת בראש הפירמידה היתה חשובה, אבל לא חזות הכל. לא רק האידיאולוגיה חשובה אלא בעיקר הארגון. העובדים חייבים לדעת שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (בגרמניה למשל) דואגת לפרנסתם, לחינוכם של הילדים ולפנסיה של המבוגרים. ההרס הנורא של כלכלת גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה סייע ללאומנים ולשמרנים לקעקע את המבנים הארגוניים של הסוציאל-דמוקרטיה.



  •  תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

בסוף שנות ה-50 חלק מהציבור בארץ כבר איבד את אמונו בהסתדרות ובעיקר בתקפות הזיקה בין מצביעי מפא”י לבין שירות הבריאות המסועף שהתנועה הקימה. מקץ שנים רבות חיים רמון עשה הון פוליטי זמני מהתסמונת הזאת, אבל הכתובת היתה על הקיר. מי שהורס את ההסתדרות בנימוקים “אנטי-בולשביקים” ישתף פעולה בסופו של התהליך עם אריאל שרון, אהוד ברק ואהוד אולמרט. ראשי ההסתדרות של ימינו רצים אל זרועותיהם של הזומבים העומדים בראש מפלגת כחול-לבן. בסרטו הקלסי של ג’ורג ב. רומרו, “הלילה של המתים החיים” צועדים אנשים מחוקי קלסתר וחסרי חיים כמו מנהיגי “האלטרנטיבה” לביבי נתניהו. חיסול הבסיס המעמדי של תנועת העבודה הרס אותה לדורי דורות. לקורא הבורגני “מלחמת הבורגנות” מצטיירת כמסה של פועלים קשי-יום נגד המשטרה ונגד הבריונים שגויסו על ידי המעסיקים. כיום מדובר פחות על הפגנות אלימות ויותר על התחשבנויות על שכר ועל תנאים סוציאליים.

חיים רמון וחבריו לא המציאו את הבגידה בשמאל. מנהיג הסוציאל-דמוקרטים בגרמניה פרידריך אברט היה רחוק מהשמאל המהפכני ואף גייס את המיליציות הלאומניות (פריי קורפס), שקדמו למיליציות הנאציות כדי לטבוח באנשי השמאל הרדיקלי. גם רצח רוזה לוקסנבורג  וקרל ליבקנכט  בשנת 1919 בוצע באישורו הלא רשמי של אברט. כבר בתחילת המלחמה, בשנת 1914, הצביעו אנשי אברט בעד תקציב המלחמה של הממשלה הגרמנית, ובכך גרמו לקרע בינם לבין הסוציאליסטים העקביים. הבסיס האינטרנציונליסטי של השמאל נהרס על ידי המגמות הלאומניות בתוך מפלגות העובדים.

גם בעירנו הלאומנית והדתית היתה נוכחות בולטת לתנועת העבודה, חרף העובדה שראשי ההסתדרות בעיר (מועצת פועלי ירושלים) תמיד קינאו בחיפה בשל העבודה המאורגנת במפעלים הגדולים. גם בחיפה היה חלום וכולנו היינו עדים לשברו. בהנהגת יוסף אלמוגי המנוח (מזכיר מועצת פועלי חיפה) שברה ההסתדרות את שביתת הימאים (1951), ולא בכדי הפך מנהיג העובדים בעיר הכרמל לחסידו הגדול של דוד בן-גוריון ולמארגן המוכשר של מפלגת רפ”י בשנת 1965. שבירת ועד הימאים בחיפה מחצה את הגילוי האחרון של סוציאליזם אמיתי בעיר. גם הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב (שבראשו עמד מרדכי נמיר) היה שותף פעיל במלחמה נגד הימאים. ריקונה של ההסתדרות מסמלים מהפכניים (הדגל האדום, המנון הפועלים הבינלאומי האינטרנציונל) הגיע אחרי מפנים מסיביים בדרכה של מפא”י.

עד שנת 1951 התייחסה מפא”י באהדה לסין העממית ולמאבקה נגד הלאומנים. בעיתון ההסתדרות “דבר” שהיה שייך בעצם למפא”י וגם במוספים המעולים “דבר השבוע” “דבר לילדים” ו”דבר הפועלת” הופיעו כתבות חמות על מאבקו של העם הסיני נגד הדיקטטורה הלאומנית של צ’אן קאי צ’ק. גם הגישה כלפי מלחמת קוריאה הייתה מאוזנת. דויד בן-גוריון הכריע בעד הצטרפות למערב בהנהגת ארצות הברית. אין טעם למתוח ביקורת רטרואקטיבית על ההתפתחות הזאת. מקץ עשרות שנים היא התקבעה כעובדה היסטורית, כפי שקרה במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בראשות גי מולה, שגיבתה את השיטות האכזריות ביותר לדיכוי המרד האלג’ירי וחברה לבריטים ולישראל במתקפה על מצרים בשנת 1956.



השימוש במונח “שמאל” כדי לתאר מפלגות ימניות בעליל הוא מגוחך ואפילו זדוני. הנה השבוע הודיע עמיר פרץ שיוכל להצטרף לממשלה בראשות בנימין נתניהו אם היועץ המשפטי ינקה אותו מאשמה. השחיתות היא הבעיה היחידה שיש לפרץ ולשותפתו אורלי לוי נגד הליכוד בראשות נתניהו ובקואליציה עם הימין המטורף? הבעיה הפלסטינית ותהליך השלום שהוא חיוני מאוד לעצם קיומה של מדינת ישראל נעלמו מסדר היום הלאומי בעזרת פרץ ומפלגת הגנרלים, וכולם מכריזים שרק השחיתות הבוטה מפריעה להם. בינתיים, בני גנץ מבקש רק להחריף את הלוחמה בעזה במקום לשפר בצורה דרסטית את איכות חייהם של תושבי הרצועה. מרצ חיזרה בלהט אחרי מפלגת העבודה של פרץ, ומתנהגת כמו פילגש זנוחה בסרטים הצרפתיים של פעם. אפילו הרשימה המשותפת מתפרקת בשל ויכוח על המקום ה-12 ברשימה. ח”כ איימן עודה חייב להבין שהוא מייצג מאות אלפי אזרחים שאין להם כתובת אחרת.

אחרי מלחמת 1948 הדגל האדום התנוסס גם בעירנו, לא רק באחד במאי אלא גם ביום העצמאות לצד דגל ישראל. אלפי חניכי תנועות הנוער של “ארץ ישראל העובדת” חגגו במרכז העיר גם את “יום ההסתדרות”. אין לכל זה זכר אפילו בזיכרון הקולקטיבי של תושבי העיר. אם אני מעלה את כל זה באוב היום זה לא נובע מנוסטלגיה אלא מהכורח להסביר, שדעיכת תנועת העבודה החילונית בעיר היא תהליך היסטורי ולא רק גחמה של מנהיג כזה או אחר. היא  תמיד היתה לאומית מאוד, והסולידריות עם מפלגות שמאל אחרות דעכה אפילו במושגים סמליים מאז המפלה של השמאל ושל הדמוקרטיה במלחמת האזרחים בספרד (1936-1939).

בעירנו פעלו מוסדות כמו “משען”, “מבטחים”, וקרנות ביטוח של עובדים בענפים שונים. סניף מפא”י (אחר כך מפלגת העבודה) ברחוב יפו 62 חלש על הפעילות הפוליטית בעיר ומועצת פועלי ירושלים ברחוב שטראוס קיימה פעילות תרבותית ספורטיבית וענפה במבצרה על שם מיטשל. מזה לא נשאר הרבה. החרדים השתלטו על קולנוע אדיסון ברחוב ישעיהו וגם ברחוב שטראוס אין הרבה פעילות חילונית שלא לדבר על “אדומה”. נראה שעירנו היא הראשונה למעט בני-ברק שאין בה כמעט סיכוי לתחיה חילונית. גם בקרב הציבור החילוני ההולך ומתמעט בירושלים גוברת הנטייה לתמוך בתימהוני כמו אהוד ברק או באיש היפה והשקט שעומד בראש כחול-לבן ואין בפיו בשורה כלשהי. עיר שלמה בורחת מבשורה, ואולי אין לה תקנה.

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. יוסי

    אולי לך אין תקנה. מספיק עם הבכיינות הזאת. אם ילדיך ועוד רבים כמותם לא יברחו לתל אביב, הכל יהיה בסדר בעיר המיוחדת שלנו.

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר