ביום שלישי הקרוב, 13.6, יתקיים בזאפה המופע המיוחד "טיש בשלושה". על הבמה יעלה האיש שהוא בעצם הטיש, משה להב, ביחד עם ג'קי לוי וקובי אריאלי, עם מופע שהוא חגיגה ירושלמית וארצישראלית בלתי נשכחת כפי שהם עושים פעם אחר פעם. השלושה מעבירים ערב שלם של שירים והרבה סיפורים מתובלים בהומור המיוחד כל כך ללוי ואריאלי.
"אנחנו בני אותו מחזור והפסקול הישראלי של מה שהיה ברדיו ואיפה זה תפס אותנו די דומה", מסביר לוי בראיון ל"כל העיר" את החיבור עם להב ואריאל. "כך שבעצם יש במופע הזה רגעים שבו אנחנו חוגגים את הישראליות. ואני מאוד אוהב לחגוג את הישראליות. אנחנו מכסחים על ימין ועל שמאל, אבל זה קצת כמו ליל הסדר. אתה מקטר על המשפחה כל השנה אבל אוי ואבוי אם לא יזמינו אותך לליל הסדר. יחסי האהבה שנאה זה מה שאנחנו אוהבים וגם לא סובלים ואני לגמרי סבבה עם זה".
ואיך אתה מתחבר לקטעי השירה בציבור?
"אני מאוד אוהב לשיר, והלוואי שהייתי מיטיב לשיר כמו שאני אוהב לשיר. יש משהו במופע הזה שהוא לא באמת שירה בציבור, הוא מופע שבנוי סביב הרעיון של שירה בציבור".
***
פארק המסילה: מסלול התנגשות בין רוכבי האופניים לבין הרצות והרצים
בגלל הארנונה: קבוצת ויסמן מקיה מפעל ייצור מחוץ לעיר
***
אתה לא ירושלמי במקור, מה משך ועדיין מושך אותך לחיות בעיר?
"חלק ממונולוג הפתיחה שלי במופע גם נוגע לעניין הזה. אני ממותג כבר שנים כירושלמי. אני כבר עברתי את שלב המשיכה וגם את שלב ההתאהבות. אני מגדל חמישה ילדים, שבניגוד אליי, נולדו וגדלים בירושלים. האהבה שלי לירושלים היא ותיקה וגוררת איתה משכנתא. ירושלים ואני בשלב הזוגיות היציבה. אני אוהב את העיר מאותה סיבה ששונאיה שונאים אותה. אני אוהב אותה כי היא קשה, לא מובנת מאליה, בגלל שיש בה ערבים וחרדים, בגלל שהיא לא באופנה. היא עיר לאוהבים שמוכנים לעשות קילומטרז' בשביל האהבה שלהם. אין דבר קל יותר מלגור בתל אביב, אני אוהב אותה ומבלה בה אבל זה קצת קל מדי וירושלים מאתגרת אותי כל הזמן. מבחינה תרבותית, אמנותית, מה שהדליק אותי מלכתחילה בירושלים היה העברית של הירושלמים. הגעתי לכאן כסטודנט בסוף שנות ה־20 של חיי, אבל אני בן לירושלמי וסוף סוף הבנתי את העברית שלו. פתאום הבנתי את הגשש החיוור ואת שייקה אופיר. אחד הדברים שירושלים תרמה לתרבות הישראלית זה את ההומור. לטעמי כמעט כל ההומור העממי הישראלי הוא ירושלמי".
משה להב (צילום: אורטל)
מה מושך אותך בקהל הירושלמי?
"הסטריאוטיפ הוא שהקהל הירושלמי כבד, לא מתמסר בקלות ושהוא בכלל היה מעדיף להישאר בבית. גם תוך כדי ההופעה הוא שואל את עצמו 'למה לא נשארתי בבית?', כמו כל סטריאוטיפ יש לו קצת רגליים בקרקע. בתור קהל שאוהב ללכת ולראות הופעות בירושלים היו לי פעמים שאמרתי 'אין דבר כזה בעולם' ולפעמים גם צפיתי בהתממשות הסטריאוטיפ. זה קהל שפחות רוקד בהופעות אבל עם זאת, חלק מהדברים שהפכו להיות ויראליים בתל אביב רבתי צמחו מירושלים: "הדג נחש", "נושאי המגבעת" ו"אטרף", להקות שנתנו צליל חדש בישראל ולא עוד מאותו דבר. הם הלכו על משהו שלא היה לפני כן וזה צמח פה בירושלים ותמיד היה להם פה את הקהל הכי נאמן אבל הוא גם עשה להם חיים קשים".
עסקת ואתה עדיין עוסק בנושא של חיבור בין חילונים ודתיים, מה אתה חושב על המצב בעיר כיום?
"זה נורא תלוי באיזה יום אתה תופס אותי. אם זה יצליח אז ירושלים תהפוך להיות המקום הכי מדהים מבחינה תרבותית בעולם כולו, כי הקשר בין קודש לחול היא הדבר שירושלים מבטיחה ל"לקוחות" שלה כבר מהיום שהיא הונחה על המדפים. לעומת זאת, יש ימים אחרים. אני נורא שמח שלא כולם מקשה אחת ושלא כולם בעיר הזאת מצטטים את חיים אמסלם או את הרב בני לאו, ואני באמת שמח על כך שיש כאן חרדים. כשאתה תופס אותי ביום טוב אני אפילו יכול להיות מבסוט גם מתופעות וממקרי קצה, אבל אני לא יכול לסבול אלימות ולא גועל נפש ואני לא יכול להתעלם מזה שגם את זה יש לנו".
