"רציתי טיפול שבו אני יכול לבטא את הצער ואת הכאב שלי"

"ההצגה הראשונה שלי היתה 'הוא הלך בשדות', רומן מאת משה שמיר, שם שיחקתי את הדמות שצריכה להודיע להורים שהבן שלהם נפל. ולא יכולתי לומר את זה. אז הבמאי הציע: 'נחליף לך את התפקיד'. בסוף, אמרתי לו שאני אשחק את התפקיד, וכך היה. בדיוק בנקודה הזו, היכן שאני תקוע, הבנתי שאני צריך לעבוד על זה, בסוף עשיתי את זה".

כך מספר יהודה וקסמן, 72, בראיון ל"כל העיר", שנערך בבית הדיור נוה עמית שברמת אשכול. וקסמן, אביו של סמל נחשון וקסמן ז"ל, שנחטף ונרצח באוקטובר 1994, לאחר שהוחזק כשישה ימים בכפר ביר-נאבלה מצפון לירושלים. חטיפתו טלטלה מדינה שלמה, בעקבות הפצת קלטת, שבה נראה וקסמן בשבי. סיירת מטכ"ל ניסתה לחלצו, אך הוא נרצח על ידי המחבלים – בן 19 היה במותו.

לפני חמישה חודשים חלה הידרדרות במצבו הבריאותי, אז עבר יהודה וקסמן להתגורר בבית הדיור שברמת אשכול. הוא עובר טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע. אשתו, אסתר וקסמן, עדיין מתגוררת בבית ברמות. "אסתר עדיין גרה ברמות והיא באה לבקר אותי בכל שבת", מספר וקסמן, "אני עברתי לכאן כי אשתי לא מטפלת ואני, במצבי הבריאותי היום, צריך טיפול. אני צריך מקום שבו אני אוכל טוב – כי אם לא אוכלים כמו שצריך זה יכול לגרום לבעיות בדיאליזה".

סמל נחשון וקסמן ז"ל (צילום: משפחת וקסמן)

איך אתה מתמודד עם טיפולי הדיאליזה?

"יש לי עוזר שלוקח אותי לטיפולים בהדסה עין כרם, ומחכה לי עד שאסיים אותם ומחזיר אותי. אני שלוש פעמים בשבוע עובר טיפולי דיאליזה, כשאני מחובר למכונה, וגם בשאר הימים זה משפיע עלי, ואני לא מרגיש טוב. כל טיפול דיאליזה נמשך ארבע שעות".

"הילדים שלי מגיעים לבקר אותי", מספר וקסמן, "וגם יש לי הרבה נכדים, הגדולה בת 22 – לומדת באוניברסיטת תל אביב הנדסת מכונות, והכי קטן בן שנתיים. אני כבר מחכה לנינים – יש לי נכדים נשואים", הוא מספר בחיוך.

במסגרת ההתמודדות שלו עם השכול והאבל הקים וקסמן לפני שבע שנים קבוצת תיאטרון – "תיאטרון שבט יהודה". וקסמן, הוא אמנם במקצועו מורה לפיזיקה ולמתמטיקה, אך תמיד הוא רחש אהבה למשחק, שצמחה עוד בילדותו ברומניה. רק שנים לאחר האסון שפקד את משפחתו – הרצח המזעזע של נחשון וקסמן ז"ל, הוא בחר להתמודד עם האובדן באמצעות אותה האהבה הישנה – עולם התיאטרון.

איך העיסוק בתחום המשחק, עזר לך להתגבר על השכול?

"זה עזר לי לבטא את עצמי בתחום שהייתי מאוד סגור. סירבתי לטיפול, אמרתי 'מה אתם רוצים ממני אל תגעו בי, אל תדברו איתי, אני לא זקוק לעזרה'. הבנתי שאני לא אנקוט בטיפול ספציפי. רציתי טיפול שבו אני יכול לבטא את הצער ואת הכאב שלי, באמצעות הביטוי העצמי שלי. פה, בתיאטרון צריך להיות כנה. אני חושב שאדם צריך לבטא את עצמו, זו אחת מההגשמות של חייו. אנשים שלא יכולים לבטא את עצמם לא מגשימים את חייהם. וכל אחד יכול לבטא את עצמו, האדם מבטא את עצמו בדרך האמנות, השירה ועוד. אני הרגשתי שדרך המשחק אני מבטא את עצמי".

יהודה וקסמן (צילום: שלומי כהן)

האב הרוחני

לוקסמן מגיעים שחקנים ושחקניות, שעוברים אודישנים מקצועיים לשלל תפקידים בהצגות שהוא מנהל, מביים ואף בחלקם הוא שיחק – בהם 'חפץ' ו'ינטל'. בעקבות מצבו הבריאותי הוא ממעט לשחק בהן.

"בעקבות החולי שלי העברתי את התפקידים שלי לשחקנים המוכשרים, והם הבמאים עכשיו", מספר וקסמן. "אחת השחקניות המוכשרות זו מיטל לוי, והיא היום מביימת את 'חפץ'. סך הכל יש לי כ־34 שחקנים. אני התחלתי לביים, ראיתי שאיני יכול, ואין לי כוחות. הם מביימים ואם יש להם שאלות הם מתקשרים אלי. כבמאי אני אמרתי למיטל – יש לך יד חופשית לשנות, להוסיף. אני לא מגביל אותך".

איך מגיבים הנכדים כשהם רואים את סבא שלהם עוסק בתחום המשחק?

"הם באים להצגות, ואומרים שיש להם סבא מגניב. בסך הכל, שחקן שעולה על הבמה, שמשחק, רוצה לקבל אישור שהוא קיים. כולם צועקים שהם כאן, שהם קיימים".

מה נחשון ז"ל, היה אומר אם הוא היה רואה אותך על הבמה?

"הוא היה אומר שאבא השתגע".

למה? בגלל החברה הדתית?

"בחברה הדתית שבה אני חי מסתכלים אחרת על התיאטרון. התיאטרון בא מיוון, והיהודי הדתי אמור לעשות ההפך מהגוי. כשנתיים אחרי הפיגוע בישיבת מרכז הרב פנתה אלי העובדת הסוציאלית שלהם וביקשה שאעשה עם התלמידים תיאטרון. והרי זה מנהג גויים, לא? העובדת סוציאלית אמרה לי שהילדים צריכים לבטא את צערם על חבריהם הנרצחים. אני באתי אליהם עם ההצגה 'קשה להיות יהודי'. והם שיחקו נפלא. ראש הישיבה אמר לי בסוף ההצגה: 'זה מנהג גויים, אבל תודה רבה על עשייתך'".

וקסמן מספר כי קבוצת השחקנים שקיבץ מורכבת בעיקר משחקנים שלא שיחקו מעולם. "יש לי שחקנית אחת שעובדת בהדסה וזו הפעם הראשונה שהיא שיחקה בחייה. עכשיו היא שחקנית מקצוענית שעושה אודישנים. אנשים באים, עושים אודישן, עוברים ומצטרפים. היו כאלה שגם לא עברו. באו אלי מניסן נתיב ועוד בתי ספר למשחק כדי להיבחן. היו גם כאלה שלא משנה כמה הם למדו, הם לא עברו את האודישן".

"לפני 6 שנים הקמתי את התיאטרון", אומר וקסמן, "הופענו כ-100 פעמים, והיו גם הופעות עם בעלי מוגבלויות. אנחנו משחקים את מולייר, את שייקספיר, את חנוך לוין, את ענת גוב, את אפרים קישון ועוד. וכל השחקנים עושים זאת בהתנדבות מלאה ונהנים מאוד. השחקנים משקיעים מזמנם וממרצם – לדוגמא, כדי להרים הצגה אחת, כמו למשל את הקומדיה 'חפץ', לקח לנו שמונה חודשים".

מיטל לוי, הבימאית של 'חפץ' ושחקנית בהצגה משתפת ומספרת כי "ב'חפץ' ישנה חלוקה דיכוטומית ברורה. אין טובים ורעים, העולם מתחלק לשניים: אומללים ומאושרים. אדם יכול להיות אומלל אם ניצב על ידו אדם אומלל. 'החלטתם להרוס לי את החיים, הייתי רוצה לדעת למה'? שואל חפץ, גיבור המחזה, 'אל תעשה עניין מהחיים שלך, אנחנו הורסים וזהו!'. הדמויות 'הלויניות' מחצינות מחשבות ורגשות שליליות. בגילום הרוע האולטימטיבי בחרנו בזאודי בייניסאי, אשר רודה בחפץ, משפילה ומאמללת אותו".

מתוך ההצגה "חפץ" (צילום: עדי שוסטק)

סולד-אאוט

קבוצת התיאטרון 'שבט יהודה' זוכה להצלחה גדולה – הכרטיסים להצגות נחטפים. וקסמן, בימים שבהם הוא לא נמצא בטיפולי הדיאליזה, שוקד על המחשב, כשהפייסבוק פתוח, ופועל להפצת ההצגות. "אני משתמש בפייסבוק נטו כדי לפרסם את התיאטרון שלי", הוא מספר, "וזה מוכיח את עצמו. האולמות מלאים – להצגה ינטל כבר שלושה חודשים אין כרטיסים. אנחנו בעיקר מופיעים בתיאטרון החאן ובתל אביב ואני יכול לספר שמבקשים מאיתנו להגיע למקומות נוספים בארץ, כמו למשל לקיבוץ טירת צבי, אבל זה רחוק מדי. אנחנו מופיעים בחאן כל שנה 15-12 פעמים, וב'צוותא' תל אביב, ובאולמות גדולים במבשרת ובשכונת גילה. אבל אין לנו תקציב לכל הנסיעות. מלכתחילה הרעיון הוא לא להרוויח כסף. השחקנים לא מקבלים משכורות, אני כותב את כל העיבודים והכרטיסים מכסים על ההוצאות".

מהי הצגה הבאה שלך?

"אני אמרתי לבמאים שיציעו הצעות להצגות. אני רוצה שהם יבחרו לשחק מה שהם אוהבים. עד היום, אני בחרתי את ההצגות".

בחדרו של וקסמן יושבת במהלך הראיון צביה קנל, מורה למוזיקה קלאסית, שעובדת במעון הנכים של איל"ן בגילה. "את צביה אני מכיר 13 שנה", מציין וקסמן, "אנחנו כמו משפחה". קנל מספרת על ההיכרות רבת השנים עם וקסמן ועל והמכנה המשותף ביניהם. "אמרתי לו 'יש לנו משהו משותף'. אני איבדתי את בני בתאונת דרכים, וגם הוא איבד את בנו. הוא סיפר לי שהוא עושה קורס פסיכודרמה, ואמר לי שהוא רוצה להתנסות. אז אמרתי לו: 'בוא תתנסה בתיאטרון שלנו'. משם הכל היסטוריה".