בעודי יושבת לכתוב את המילים הבאות מתקיימת הפגנה למען ההכרה בחטיפת ילדי וילדות תימן. אני נזכרת בדמותו של עוזי משולם אי שם בשנות ה-90' המוקדמות בהיותי ילדה צעירה. ובעודי כותבת, הידיים שלי על המקלדת והלב שלי ברחבת המשביר הישנה בירושלים. רק היום – בבגרותי – מבינה את המאבק של עוזי משולם על שדרש עוד אז לחקור את היעלמותם של ילדי וילדות תימן. הערב היה אולי התחלה של תיקון. בוודאי של השמעת קולות אבודים, מושתקים.
רני חזון וייס (צילום: נעם פיינר)
ובשבועות האחרונים יש לפחות הפגנה אחת בשבוע.
אנשים ונשים שהחליטו לצאת החוצה, בני ובנות נוער, מגוון גילאים שהחליטו לעשות מעשה ולהשמיע קול. יתכן שזה הקיץ שמביא איתו את היציאה המרובה לרחובות. מאבקים חברתיים, קריאה לצדק, לתיקון עוולות ולשינוי מדיניות. אנשים נשים ילדות וילדים בני ובנות נוער שיוצאות ויוצאים לרחובות כדי להשמיע קול.
עצרת מחאה לעצירת אלימות נגד נשים בירושלים
נגד סחר בנשים, נגד אלימות כלפי נשים ורצח נשים, למען זכויות נכים, למען נשים עגונות, למען הילדות והילדים חולי הסרטן בירושלים, למען הכרה בחטיפות ילדי תימן ועוד. ואם חשבתי שימי חמישי בערב ומוצאי שבתות הם הזמנים לקיים בהם הפגנות, אני מגלה את הטעות. כנראה שריבוי המאבקים אינו מאפשר ומתפרס על כל ימות השבוע במרכזה של העיר ובערים נוספות.
ריבוי המאבקים עלול לייאש אותנו אלא שהלב דווקא אומר תקווה. הלב אומר והידיים מקלידות. האירועים האחרונים והיציאה לרחובות מעידה כי הציבור בוחר אחרת, יוצא לרחובות משמיע קול, לוקח אחריות ומביע תמיכה. כי לא ניתן אחרת. כי זו הדרך להביא את התקווה והאור. זהו כוחה של החברה האזרחית. זה מתיש ודורש התגייסות וכוחות, ובחירה באיזה מאבקים לקחת חלק כדי להצליח בכל הכוח.
****
הטור החדש של רני חזון וייס: על הפער בין חופשות התלמידים לחופשות ההורים
אישה מוכה בשיחה מהמקלט: "הוא עלול לרצוח אותי"
****
כנראה שלא נוכל להיות בכל הפגנה ובכל מחאה אבל הלב שלנו כן. כן ניתן להשמיע קול ונשאר לנו רק לבחור איך להשמיע אותו. מהידיים המקלידות ומהלב שנמצא ברחבת המשביר הישנה אני קוראת לנו – הציבור – לבחור איך להשמיע את הקול: באמצעי התקשורת, בהפגנות, בשיעורים בכיתה, בשיחה בעבודה, על המקלדת וברשת. רק בואו נשמיע קול. רק בואו לא נשאר אדישות ואדישים. בואו נחנך לצדק, בואו נחנך לאקטיביות, בואו נחנך למעשה, בואו נחנך את התלמידות והתלמידים שלנו להיות בני ובנות אדם, רק שלא נהיה אדישים וביחד – צדק צדק נרדוף.
רני חזון-וייס,
מנהלת תיכון דרור בירושלים מבית האגודה לקידום החינוך.
