עוד משחק חלף ובית"ר המשיכה להציג כדורגל אנמי ולהרדים את הצופים בבית. למען האמת זה קורה בטיימינג הכי נכון מבחינת המועדון: בגרבג' טיים של הליגה, בתקופה קצת מוזרה תחת הקורונה, ללא קהל ביציעים, עם שני משחקים בשבוע ומחזורים מפוזרים על פני כמה ימים והכי חשוב – בלי לחץ אמיתי. מצד שני זה רק מעצים ומחדד את האכזבה מהיכולת של הקבוצה. כי אם עכשיו לא נראה כדורגל אטרקטיבי, אז מתי?
בשבוע שעבר התחלנו לנסות להבין למה זה קורה. למה הקבוצה הכי אטרקטיבית במדינה הפכה אט אט למשמימה? איך המועדון שהיה סמל למצוינות, כבר לא מהווה פקטור במאבקים על תארים? ממש בית"ר של שנות ה-60 ותחילת ה-70.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 17"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
באופן גורף כולם מאשימים את רוני לוי, אבל אם שמים את האמוציות בצד ומעמיקים בסוגיה, מבינים שהמאמן הוא רק חלק קטן מהבעיה. אם בכלל. ולראיה, בבית"ר עברו בשנים האחרונות אין סוף מאמנים אבל התוצאות כמעט תמיד היו זהות.
היום ננסה להבין מה חלקו של היו"ר אלי אוחנה, שהיה עד לא מזמן גם מנהל מקצועי (ועדיין נחשב בו סמכות מקצועית בכירה), במצבה המאכזב של הקבוצה.
אוחנה חזר הביתה בזכות שמו כשחקן ובשל היותו סמל של בית"ר. על פניו אלי הוא באמת האיש שבית"ר היתה צריכה. שחקן גדול עם ניסיון עשיר בכל הרמות, מאמן מנוסה שגם עמד על הקווים בבית וגן, קונצנזוס בקרב הקהל, איש תקשורת שיודע לדבר, והכי חשוב: הוא בית"רי בלב ובנשמה.
זה גם מאוד התאים לקונספט של הבעלים החדש משה חוגג, שהחליט ברבות הימים להפוך את אוחנה ליו"ר ולהחתים תחתיו את יוסי בניון – לחבר את הקבוצה לשורשים שלה ולסמליה. אלא שבפועל התרומה של אוחנה בהיבט המקצועי מאוד נמוכה, אם בכלל.
האיש שהגיע עם אמת מגובשת לגבי עמדת המאמן, והצהיר שוב ושוב כי ייתן לאנשים על הקווים גב מוחלט, יעניק להם שקט תעשייתי, יכיל במועדון סבלנות כלפי המאמנים ויעמוד חוצץ מול הקהל והתקשורת אם צריך, מצא את עצמו נכנע שוב ושוב ללחץ מהיציעים, התקשורת וההנהלה. גם אם לא רצה בכך, התוצאות גרמו לו ליישר קו עם דעת הקהל.
שקט זה בטח לא הוסיף לבית"ר. ההפך. במקום לעמוד על שלו, להכריז שהמאמן נשאר ולהוריד את הסוגייה מהשיח הציבורי, במקרים רבים בהם היה נחוץ לשמוע את קולו על מנת להרגיע את המערכת, האיש עם הפה הרהוט נעלם ונאלם.
יניב בן חקון
אוחנה הוא האיש היחיד שיכול היה לעמוד חוצץ מול הקהל והתקשורת ולבצע מהלכים כנגד האווירה הציבורית. כי כאלה הם מנהיגים: מקבלים החלטות קשות שלא תמיד הולכות קנה בקנה עם דעת הציבור. בפועל זה לא ממש קורה.
אם רוצים להבין לעומק את הפספוס עם אוחנה, מספיק להסתכל על דרך קבלת ההחלטות במועדון. למרות שאוחנה מעורב ומתערב כמעט בכל דבר שקורה בבית וגן, מי שמקבל את ההחלטות בצורה גורפת הוא משה חוגג. יש האומרים שבכך הוא אפילו מייתר את תפקידו האמיתי של הסמל.
צריך להבין, מבחינת היו"ר לקבוצה יש מנהל מקצועי ויש מאמן שקובעים, וזה בסדר, אבל תפקידו של אוחנה בין היתר היה ונותר להנחיל במערכת את רוח המפקד, את הווינריות הבית"רית עליה גדל ואותה העצים כשחקן, את השאיפה לתארים שנעלמה עם השנים.
אם תפקידו של מאמן לספק תוצאות, מנהל מקצועי ויו"ר במקרה הזה צריך להתוות דרך. ולבית"ר, לפחות כלפי חוץ, אין כזו.
לסיכום, לעניות דעתי המועדון לא מנצל את הפוטנציאל שטמון בשם אוחנה. יש האומרים שלא נותנים לו לנהל באמת את העניינים ויש הטוענים כי הפער בין השם אוחנה לביצועיסט רחוק. כך או כך, בשורה התחתונה, אוחנה לא עוזר להרים את בית"ר כמו שעשה כשחקן.
