בין הפסקות אש לשגרת חירום, בין גבולות גיאוגרפיים לנפשיים – פסטיבל מנופים שב אל ירושלים בפעם ה־17. בשיאם של חודש יולי ואירועים עולמיים שעדיין מהדהדים כאן בכל סמטה, הוא מבקש להציע לא רק אמנות אלא קריאה לחשיבה מחודשת על הקצה.
תחת הכותרת "נקודת קיצון", פסטיבל מנופים 2025 יתקיים בין ה־22 ל־26 ביולי בירושלים, ויארח עשרות תערוכות, מופעים רב-תחומיים, הפקות מקור מוזיקליות, פרפורמנסים נועזים וסיורים אלטרנטיביים בלב השטח העירוני. במשך חמישה ימים, תיפתח ירושלים כמו טקסט רב-שכבתי של שאלות, חיבורים, גבולות ובעיקר: קצוות.
פסטיבל מנופים נולד לפני 17 שנה מתוך יוזמה עצמאית של האמניות רינת אדלשטיין ולי היא שולוב, ומאז סירב להתמסד. עד היום, מדובר ביוזמה בלתי תלויה, שנשענת על רשת שיתופי פעולה בין גלריות, מוסדות תרבות, אוצרים ואוצרות, אמנים ואמניות, קהלים ותושבים. לאורך השנים הפך מנופים לפסטיבל האמנות העכשווית הגדול והמשפיע בירושלים, עם עשרות אלפי מבקרים בכל שנה. בשונה מפסטיבלים אחרים, מנופים מתקיים כולו בתוך המרחב העירוני – בסטודיואים פתוחים, בגלריות ציבוריות, במוסדות תרבות מרתקים ואפילו במגדל הפעמונים של ימק"א. במסגרת הפסטיבל יושק מתחם התרבות החדש "בוסתנא" על גג סדנאות האמנים בתלפיות – גג חי למפגש, יצירה ומשמעות במופעי מוזיקה פורצת גבולות, פרפורמנס, תערוכות אמנות, מסיבת גג, הקרנות, מועדון אמנות ויצירה לכל המשפחה ועוד.
השנה מתכנס הפסטיבל כולו סביב תחושת סף. "נקודת קיצון" – כפי שמנסחת המנהלת האמנותית של הפסטיבל רינת אדלשטיין – היא לא רק מצב, אלא מצב תודעתי: מה שפעם נחשב לחריג הפך לנורמה. הקצה הפך לשגרה. בין אם זה הקצה הפוליטי, הנפשי, החברתי או הסביבתי – העבודות שנבחרו השנה אינן מציעות מפלט. הן מציעות התמודדות.
המנהלות האמנותיות רינת אדלשטיין (משמאל) ולי היא שולוב (צילום: אריאל הכהן)
האירועים הבולטים
כך למשל המופע "הפחד מהריק" של רועי ריק, שמחבר בין מוזיקה חיה ווידאו ארט, ונע בין שירים אישיים לקליפים קולנועיים – בוחן את התחושה המהדהדת של ריקנות דווקא מתוך עודפות. ביצירה "Brute Force" , הבינה המלאכותית הופכת לדמות מרכזית, מייצרת אידיאליזציה של גוף גברי שהרקדן החי מנסה להדביק ולא מצליח. התוצאה היא פעולה עיקשת וכמעט עיוורת, בין ניסוי גופני לניסוי חישובי. גם במופע "Twinship" של התאומים גיא ונטע מוזס, הקשר הביוגרפי של השניים הופך לשפה אמנותית – צליל, תודעה ודימוי נרקמים בו בזמן. ובמופע הסאונד "קדיש" של שאול דהאן, טקסטים מארמית נמסכים במעגלי צליל אלקטרוניים, כהתכת זיכרון, פולחן ואלימות רגשית.
אחד המופעים המסקרנים ביותר הוא "התן" – מופע וידאו, ציור, אור וסאונד שיצרו האמניות אפרת גל-נור ואלונה פרידברג. הוא שואב השראה משני סיפורים אמיתיים שצולמו ותועדו – האחד בגבול עזה, והשני בלוס אנג'לס – ומשתמש בטכניקות של דיפ פייק וציקלוגרמות קדומות כדי ליצור קפסולת תודעה חזותית־קולית, שמרפררת לא רק לטכנולוגיה ולמסתורין אלא גם לאובדן של משמעות. המופע נע בין רגש לניתוק, בין תיעוד לאי-נראות, ומעמיד את הדימוי כעדות שברירית בין מציאות לבדיון.
אירוע נוסף שמרחיב את מושג הקצה הוא "ארבע התחלות וסוף אחד" – ערב פרפורמטיבי רדיקלי שבו ארבע יוצרות מציגות פתיח למופע שמעולם לא יתקיים, ויוצר נוסף מציג אפילוג – סוף למופע שלא התחיל. זהו מופע על רעיונות גולמיים, על קצוות שאין להם אמצע, על מרחב שמתקיים במצב של טרום־התהוות או פוסט־התממשות. נורית וענת דרימר, יוצרות המופע, בונות אותו בהשראת אביהן, שבמחברות שהותיר לאחר מותו נמצאו עשרות התחלות וסיומים לסיפורים שמעולם לא נכתבו. זו מחווה עדינה ומטלטלת גם יחד לכל אותם רעיונות שלא מגיעים לידי סיפור – ודווקא בזמננו, זה אולי הסיפור המדויק מכולם.
אורפנלנד (צילום: זוהר רון)
גם רצועת המוזיקה של פסטיבל מנופים השנה מהדהדת את אותו ציר של קצה ותקווה. היא מציעה רצף של מופעים המשלבים בין סגנונות, בין אמנים ותיקים לחדשים, בין פיוט לחתרנות, ומקפידה להיות מרחב ניסיוני, עוצמתי ובלתי צפוי. את הפתיחה תוביל להקת המטאל האוריינטלי Orphaned Land שמגיעה לירושלים לאחר עשור של היעדרות וישלב את סגנונה המוזיקלי הייחודי של הלהקה – חיבור בלתי מתפשר בין מזרח ומערב, עברית וערבית, תפילה ומחאה. הלהקה, שנודעת במסריה האוניברסליים ובקריאותיה לפיוס, תביא לבמה את הצליל הכמעט משיחי שלה – מקום שבו שירי מלחמה הופכים לשירי שלום.
בבית טיכו, חלל אינטימי ופואטי במרכז העיר, תוביל עידית מינצר את אחת מההפקות המוזיקליות המרגשות של הפסטיבל: טריפטיך מוזיקלי המשלב מדיטציה אלקטרונית, פסיכדליה ים-תיכונית וג׳אז צבעוני ונועז. לצידה ינגנו אמנים מן השורה הראשונה כמו יחזקאל רז, יוסי פיין, סתיו אחאי, אוריה ויצטום, שי חזן ושרון מנסור. כל מערכה במופע היא עולם מוזיקלי שונה שמהדהדת לעולמות עמוקים של זיכרון ועתיד, של כאב ותקווה. זו תהיה חוויה רבת־שכבות, שבה הקהל ינוע בין חללים שונים בבית, ויילקח למסע רגשי מהאינטימי והפנימי – ועד הקולקטיבי והטרנסצנדנטלי.
רוצים להישאר מעודכנים?
בערב נוסף תתרחש חגיגה מסוג אחר: מופע של גל דה פז יחד עם מלכות הדראג המובילות בישראל – סוזי בום, סלין לה דיווין וקריסטינה פוקס. כאן, הקצה הוא מגדרי, ז'אנרי, תרבותי. שילוב בין רוקנרול גס ונטול רסן לבין פופ נוצץ, שירי גלאם ופיתוי. המופע ינוע בין הצהרה אומנותית חריפה לשחרור קומי ואנושי, ויהפוך את הבמה למקום של שחרור וחירות דרך מוזיקה, זהות ותשוקה.
ביום שישי, בשעת שקיעה, קולקטיב "הסאגה" יוביל את אחד האירועים האנרגטיים ביותר בפסטיבל: רייב שקיעה שיתמשך אל תוך הלילה משעות אחר הצהריים ועד 23:00. על הבמה העגולה, עם סאונד סיסטם מלא, ינגנו DJ’s מקומיים והמוזיקה האלקטרונית שתתנגן לא תהיה רק מסיבה אלא מחווה של קהילה, של תנועה, של צורך אנושי עיקש להמשיך לרקוד, גם כשהכול סוער. הרייב הזה, שמתקיים ממש מעל הגבול בין שכונות ערביות ליהודיות בעיר, מהווה מעשה של תקווה רדיקלית – מוזיקה שמחברת בין אנשים, קולות וצללים, כשהמילים כבר לא מספיקות.
התן – יצירה של אפרת גל נור (צילום: אפרת גל נור)
את הפסטיבל תנעל להקת TATRAN אחת הלהקות הישראליות המצליחות בעולם כיום, זוכת פרס גראמי 2024. ההרכב, שנע בין רוק מתקדם לג׳אז מודרני ולמוזיקה קלאסית ניסיונית, יופיע עם רביעיית כלי מיתר וייקח את הקהל למופע אינסטרומנטלי סוחף, טעון בדמיון, אלתור ומורכבות רגשית.
בגזרת התערוכות, הפסטיבל מציע שפע של פרשנויות לשאלות של שורש, זהות, גבול וזיכרון. התערוכה הקבוצתית "שורש העניין", המוצגת בסדנאות האמנים, אוצרת תחתיה ארבעה קולות נשיים החושפות את הפוליטיקה של הצומח המקומי. באמצעות עצים קדושים, פרחי נוי, עשבי תבלין וגדמים שנכרתו, בוחנות האמניות את האופן שבו הטבע – אותו אנו נוטים לתפוס כמרחב ניטרלי או חף מהיסטוריה – משמש בפועל כעד וכשחקן במאבקים היסטוריים ותרבותיים.
ב"מפעל", נועה יפה מציגה את התערוכה "תכלת" שבוקעת מתוך התפר שבין האדמה לשמיים, בין חומר לרוח, ומזמינה את הצופה לשהות, להתמסר לקצב פנימי אחר. יפה, שמושפעת הן מהמסורת החסידית והן מפילוסופיות מזרחיות, מטשטשת את הגבולות בין הממשי למיוצג, בין האשליה לאמת. באותו מבנה, מציג ירדן קולסי את "אוטו־ביוגרפיה" – תערוכה שבה המכניקה עצמה הופכת למושא רגש. קולסי מפרק מנועים, מערכות קירור, פלטות חשמל, ומרכיב מהן מכונות שכביכול מתפקדות – אך למעשה פועלות בלולאות אינסופיות, עקומות, סיזיפיות. אלו הן מערכות שמשדרות מאמץ, חזרתיות, והתשה. דווקא מתוך הפגם, מתוך הרגע שבו הברגים רופפים או רצועת ההנעה לא תואמת – נולדת אנושיות חדשה.
במעמותה, בבית הנסן, מוצגת "HUGS" של רותי סלע. בעבודה המרכזית, סלע משחזרת פעולה שביצעה לפני 25 שנה, כשצעדה ברחובות ירושלים כדי לאסוף חיבוקים מזרים. בין אז לעכשיו השתנה הכל: העיר, הקונצנזוס, המוסכמות, ואפילו משמעות המגע. זהו ניסיון לבחון האם המחווה הבסיסית ביותר – חיבוק – יכולה עדיין להכיל פוליטיקה של קירבה או האם גם היא נשחקה בשיח מקוטב.
במגדל הפעמונים של ימק"א תוצג יצירתם של מירי סגל ועופר גץ, "צדק ילין" – מיצב סאונד־וידאו שבו הקהל מוזמן למפגש דמיוני עם שלמה מזרחי, גיטריסט עבר אגדי, שמופיע לפתע כצליל, כהשתקפות, כזיכרון שלא ברור אם התרחש. התוצאה היא מעין חזיון אורקולי על ירושלים אחרת כזו שבה החורבן מוחשי, אבל הגאולה עוד מדומיינת.
גם השנה הפסטיבל מציע סיורים מודרכים שיאפשרו הצצה לסטודיואים פעילים, מפגשים עם אמנים, ביקור בתערוכות ובמרחבים ציבוריים. מועדון הילדים של סדנאות האמנים יארח מופעים וסדנאות לילדים ולמשפחות, כולל מופע הקרקסנות "מתחת לאפס" – קומדיה פיזית סוריאליסטית של נעמן שלצר.
פסטיבל מנופים לא מבקש לייפות את המציאות. הוא מבקש להתבונן בה – בישירות, באומץ, באהבה. להציב מראה חיה, פועמת, קהילתית, ולשאול: מה קורה כשאנחנו מגיעים אל הקצה? ומה מתגלה שם?
מיכל קרניאלי (צילום: אורי די וינצ׳נזו)
תגובות