מערכת המשפט, כמו מערכת אכיפת החוק (משטרה, פרקליטות ובתי המשפט) נהנית מ"חזקת התקינות", אשר מבוססת על הנחה שכל עובד במערכת פועל מתוך שיקולים ענייניים ומקצועיים. הנחת היסוד היא, ששופט, גם אם הוא טועה, מחליט אך ורק על יסוד אדני חוק וצדק.
מכאן נגזר גם להעניק כבוד, גם לשופט וגם למערכת המשפט בכללותה. משמעו של כבוד זה הוא כיבוד החלטותיו של שופט, גם אם אלה לא לרוחו של צד זה או אחר. בהתאם לזה, לאורך 40 שנותיי כעורך דין, ידעתי לכבד החלטות של שופט גם אם חלקתי עליהן. בצד זה, ככל שזיהיתי מקרים שבהם התעורר חשש שהפסיקה לא נבעה אך ורק מתוך "טעויות" משפטיות, אלא הושפעה משיקולים "חיצוניים", (ואלה באמת בודדים), לא היססתי לומר את שצריך, גם אם זה נחזה להיות "פגיעה בכבוד". מבחינתי, "עם כל הכבוד הראוי" לשופט(ים), ככל שמתגלה חשש שהחלטותיו מוטות ומושפעות משיקולים "חוץ משפטיים" מתחייב ממני, כחלק מהמערכת האמונה על עשיית צדק, לומר בקול גדול את שצריך לומר. במקרים כאלה – הכבוד נדחה מפני החובה להתריע.
עד שהחל משפט נתניהו, ולמרות חוסר שביעות רצון מהחלטות ו/או פסקי דין, הקפידו מבקרי מערכת המשפט בכבודם של השופטים. אלא, למרבה הצער, זה נפגע קשות לאור מה שמתרחש בו. מדובר במשפט מורכב שדורש בקיאות של כל חבר בהרכב השופטים במשפט הפלילי ובנוסף – הרכב שיודע "להחזיק את המושכות" כדי שמשפט זה יסתיים במהרה. אין נשיא ואין שופט שלא הבין את ההשלכות שיהיו במשפט כזה על החברה בישראל ומכאן "לנקוט ביד תקיפה" כדי שמשפט זה יסתיים בכל המהירות. אלא שהדבר האחרון שאפשר לומר על השופטים במשפט זה הוא, שהם פועלים בהתאם. שופטים אלה, שאין ספק "שמעו את הקולות", וראו כיצד המשפט משפיע על השיח החברתי וכיצד, ככל שהמשפט נמשך, נפער והתרחב השסע החברתי, מה נורא הוא לחברה ולמדינה, אפשרו "למרוח", גם אותם וגם את המשפט. בכלל זה אפשרו לעורכי הדין לחקור ולחקור, כשמדובר היה ב"חקירות סרק" שלא תרמו ולא יתרמו דבר וחצי דבר להכרעת הדין. כך, למשל, נמשכה עדותה של הדס קליין על פני לא פחות מ-9 ישיבות, כאשר אפשר היה למצות את עדותה בלא יותר מ-2 ישיבות. כך גם עדים רבים אחרים. בנוסף, מעבר לכך שלא הקפידו לקיים את המשפט "מיום ליום" (כך קובע החוק), חזרו ונעתרו לבקשות דחיי
בצד זה היה עוד מעשה שתרם גם הוא לערעור האמון בהם וגרר ביקורת שלכאורה "פגעה בכבודם": תוך שהמשפט עדיין מתנהל, הם זימנו את עורכי הדין ללשכה ומיהרו "להביע דעתם" שהאישום הנוגע לאלוביץ אינו בהכרח שוחד. הם גם אפשרו לפרסם את הדברים, ובכך נתנו דרור לתומכי ראש הממשלה להנכיח עוד יותר את רעיון ה'לא היה כלום כי אין כלום'. אלה שאותם תומכים שוכחים, שאמירה זו משמעה הוא שהם דווקא כן השתכנעו בעבירת הפרת האמונים, זו שתוצאתה עלולה להיות שליחתו לבית האסורים.
עו"ד קובי קמר – לאתר: www.kamarlaw.co.il
רוצים להישאר מעודכנים?
"אוזלת ידם" של השופטים גרמה לכך שפרשת התביעה "נמרחה" על פני לא פחות מ-4 שנים. "מריחה" זו נמשכה ביתר שאת כאשר החלה פרשת ההגנה שנפתחה בעדות נתניהו, זה ש"חיכה 8 שנים כדי להוציא את האמת לאור". במקום להתמקד בעיקר, "מרח" את עדותו הראשית בשלל הבלים שאין להם כל קשר לנטען נגדו בכתב אישום, כאשר השופטים לא דואגים למקד את עדותו ולקצוב זמן לסיומה. וכך, חקירתו הראשית, זו שהיתה צריכה להימשך לכל היותר 3 ישיבות (מה כל כך מסובך להתייחס לכתב האישום ולראיות התביעה) נמרחה על פני עשרות ישיבות, חלקן הגדול לא מלאות.
בנוסף, זה שהתחייב בפני בג"ץ, שלא תהיה מניעה לקיים את משפטו בצד ניהול ענייניה הרבים והמורכבים של המדינה, חזר ו"הפגיז" בבקשות דחייה, שכל כולן סתרו טענה זו: אלה התבססו על "הצורך בטיפול בעניינים דחופים". לרוב (כמעט תמיד) נמצאה הדרך להיעתר להן. כאשר החלו "לתקוף" את אותם שופטים על כך, אמרו שיותר לא יאפשרו זאת, ובהתאם דחו את הבקשה לדחות את הדיונים שנקבעו לשבועיים. אז גייס נתניהו "ראשי צבא למיניהם", ואלה שכנעו לבטל דיונים שנקבעו בשבוע אחד. מייד אחר כך "סידר לעצמו" נסיעה "דחופה" לארצות הברית וכך בוטלו הדיונים גם בשבוע שלאחר מכן. אותם שופטים שראו שלא היה דבר וחצי דבר שהצדיק נסיעה זו, אפילו לא דרשו "דין וחשבון", שלא לדבר על החלטה לפיה לא יהיו יותר דחיות.
משנגמרו (בינתיים) התירוצים לעוד דחיות, נמצאה עילה אחרת – הפעם בדמות קלקול קיבה, וכך בוטלו עוד כמה ישיבות. אותם שופטים המשיכו להקפיד על חופשתם ויצאו לפגרה. מיד לאחר מכן תחל פגרת החגים. רק אז תימשך חקירתו הנגדית, אם בכלל תסתיים (אני מעריך שהוא יודיע שהוא לא רוצה יותר להעיד וזו זכותו גם אם זה ייזקף לחובתו), וזו צפויה להימשך עוד לפחות שנה. אחר כך יעידו הנאשמים האחרים ועוד עשרות, אם לא מאות, עדים שהוא והנאשמים האחרים יעידו. מעניין אם השופטים יזכרו מי העיד ומה העיד.
על רקע התנהלות כזאת מאת שופטים שמתעלמים מהנזקים הנוראיים שנגרמים לחברה כתוצאה מהתמשכותו של המשפט, נשמעו – בפעם הראשונה – ביקורות קשות ואפילו הבעת זלזול בשופטים אלה. מבחינת מבקרים אלה, אין כל הצדקה לדבר על "כבוד" כשמדובר בשופטים שאמורים להיות חכמים ובכל זאת מאפשרים את הסאגה הזאת שגורמת לכך שמשפט החשוב זה מאבד מערכו. כך נפגע קשות הערך החשוב הנוגע ל"כבוד" לבית משפט, זה שעליו מושתת אמון הציבור ומערכת המשפט.
עדיין אלה רק בגדר "קולות", שאין להם כל השפעה, לא על השופטים ולא על המשך ניהול המשפט. החוק גם לא מאפשר להגיש ערעור על החלטות ביניים של שופטים ובטח אין דרך להורות להם לזרז את המשפט. רק כאשר זה יסתיים (ככל שבינתיים לא ימונה יועץ משפטי "מטעם" אשר ימצא דרך לבטל את המשפט) אפשר יהיה להגיש ערעור על פסק דינם, אך עד אז ספק אם יהיה בו טעם כלשהו.
מוצדק אם כן, ולעתים גם מתחייב, "לשפוט את השופטים". באין הליך משפטי מתאים לזה, הגורם היחידי שיכול לעשות זאת הוא הציבור, גם במחיר מה שנחזה להיות "פגיעה בכבודם". נוכח התנהלותם זו, אין לשופטים אלה אלא להלין על עצמם. זו גרמה לכך ש"הרוויחו ביושר" את הבעות אי האמון והצדיקו את חששם של אלה שטוענים שמדובר ב"שופטים מוטים" ואף למעלה מכך.
- הכותב הינו מומחה ירושלמי למשפט פלילי
דבורה
הביקורת שלך על השופטים במשפט נתניהו היא מוצדקת. אלא שהעדר התייחסות בכתבה בנושא זה לרעות החולות בביה"מ העליון, נותנת תחושה שמה שבאמת מטריד אותך אינה הגינות מערכת המשפט, אלא שהמערכת לא פועלת במידה מספיקה נגד נתניהו.