הפינה ההיסטורית: כך חרב בית המקדש השני

ילוי מטבע נדיר שנחשף לפני צום תשעה באב, בסמוך לפינה הדרומית מערבית של הר הבית, שהוטבע חודשים ספורים טרם החרבתו של בית המקדש בשנת 70 לספירה עורר עניין מחודש במרד נגד הרומאים – שהסתיים, כידוע, בחורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. המטבע, שבצידו האחד נראה גביע וסביבו כתוב "לגאולת ציון", מעיד על מצבם הקשה של המורדים, שהחליפו את הכתובת על מטבעות קודמות "לחרות ציון" בכיתוב חדש המעיד על מצבם הנואש וייחול לגאולה מידי שמים.

בתחילת השבוע צוין חורבן שני בתי המקדש, הראשון על ידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס, והשני בשנת 70 לספירה על ידי הרומאים. האבל של ט' באב מהווה זיכרון היסטורי עמוק, לחורבנות שאירעו בהפרש 600 שנה זה מזה. העם היהודי מתעד כיום בעיקר את חורבן ירושלים של שנת 70, בשל הידע הרב שיש לנו הודות להיסטוריון שתיעד אותו בפרוט רב, יוסף בן מתתיהו, בספרו המקיף "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". הספר בעל ערך אקטואלי גם היום, כי הוא מתאר את היהודים ממבט חיצוני – מלחמתם נגד הרומאים, ומבפנים – המחלוקות הקשות, הכיתתיות, שנאת "אחים" שגרמה למלחמת אחים, קנאות דתית ומשיחיות לא הגיונית. כל אלו הובילו לחורבן הנורא.

שרידי החומה השלישית (צילום: אדם אקרמן)

מחקר חדש אשר מתעד את כלי המשחית שבהם השתמשה האימפריה הרומית כדי לפרוץ את חומות ירושלים בשנת 70 לספירה, מגלה את מקום הפריצה הראשוני אל העיר, ומשם הדרך לחורבן בית המקדש (וירושלים) היתה קצרה. ירושלים ובית המקדש חרבו לאחר ארבעה חודשי לחימה עזה. מלבד תיאוריו המפורטים של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו עד כה עדויות לאילי המצור הענקים. מגדלי המצור ומכונות הירי המשוכללות, שבהם השתמשו הרומאים על מנת לפרוץ ולהעפיל אל החומות הבצורות. בחפירה משותפת של הארכיאולוגים ד"ר רינה אבנר וכפיר ארביב, שנערכה לפני עשור, בשנת 2015 במגרש הרוסים – בעת עבודות ההצלה לרגל הנחת היסודות לבניין בצלאל החדש, התגלה קטע הפריצה המשוער בחומות העיר השלישית. במקום הפריצה נתגלו סימני קרב קשה ועקבות שריפה מהמאבק שהתחולל במקום. נמצאו 82 אבני קלע ואבני בליסטראות פזורים בשטח קטן, וראש חנית קבור במפולת האבנים. חלקן של האבנים שבורות ומנופצות לאחר ושהתנגחו בחומה.

כפיר ארביב חקר ותיעד בעבודת המאסטר שלו, את כלי המשחית הרומים שהתגלו במקום ובחפירות נוספות בירושלים. ארסנל כלי הנשק הרומים שהתגלו עד עכשיו כולל מאות אבני בליסטראות (משקלן הממוצע כ-11 ק"ג – ואבן אחת היא בגודל הידוע בשם "כיכר" ומשקלה 26 ק"ג). הן שוגרו ממכונות ירי למרחקים של 100 עד 400 מטרים. קלעי אבן שוגרו באמצעות רוגטקות על ידי חיילים מאומנים. הקטפולטות היו מכוונות ירי ששיגרו חצים (ובהתאמה ירו גם כידונים) לטווח של 250-150 מטרים. בנוסף התגלו גם חניתות, חרבות, ראשי חיצים, חלקם חודרי לבוש שריון. בעזרת תוכנת מחשב הצליח ארביב למקד במדויק את אבני הבליסטראות שנמצאו, ולעשות חישובם בליסטיים, הכוללים את זווית ההטלה והמרחק אליו הגיעו באמצעותן.

מגדל מצור רומי (איור: באדיבות המאייר שלום קוולר)

לרשות הרומאים עמדו 65 אלף חיילים מאומנים ומקצועיים מקבלי שכר. הלוחמים היהודים בירושלים מנו כ-23 אלף איש, שלא עברו אימונים סדירים והשתמשו באלות, פגיונות, חרבות וכן בחניתות, בכידונים, בקשתות ובזריקת לפידים. הלוחמים לא ידעו להפעיל היטב את הקטפולטות שתפסו בשנת 66 שלל, כאשר הביסו את חיל המשלוח הרומי שיצא מאנטיוכיה בפיקודו קסטיוס גאלוס – לדכא את המרד עם פריצתו. לבוש מיגונם היה מאולתר, אך רוח לחימתם ואומץ לבם, חיפו על חוסר המקצועיות שלהם. בנוסף לכך עד הטלת המצור על העיר, היתה מלחמת אחים בין הפלגים השונים שפגעה במצבת כוח האדם הלוחם, והשרפות שפרצו זרעו הרס במחסני המזון. רק עם תחילת ההיערכות של הכוח הרומי מול החומות, החלו מפקדי הפלגים לפעול בתאום נגד האויב המשותף. נוצרה ביניהם אחדות למראית עין. היהודים לחמו בעקשנות ובתחבולות: פרצו לגיחות מפתיעות, חפרו מנהרות תת-קרקעיות, פגעו בסוללות שהקימו הרומאים, שרפו מגדלי ירי והסבו אבדות רבות. היה שלב בלחימה בו הרומאים היו על סף ייאוש וחשבו שלא ניתן לכבוש את העיר הבצורה, בעלת שלוש חומות הגנה ומגדלי שמירה רבים. טיטוס, שפיקד על הלוחמה לאחר שאביו אספסיאנוס נאלץ לחזור לרומא, החליט להקים דייק סביב העיר ולהרעיב את תושביה, ואמנם הרעב פגע ביכולת העמידה של תושבי ירושלים ומגיניה. טיטוס החל את המצור על ירושלים בי"ד בניסן, ערב פסח. תאריך זה נקבע בעצת יועציו, מתוך הידיעה שאלפי עולי ברגל שימצאו בירושלים בעת הזו ,יכבידו על מאגר המזון ויחישו את נפילת העיר.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

טיטוס זיהה את נקודת החולשה היחסית של החומה השלישית. היתה זו החומה הצפונית והמאוחרת מבין הביצורים שהקיפו את העיר. החומה הזו נבנתה חלקית על ידי המלך אגריפס הראשון (ששלט בין השנים 44-41 לספירה) – וזאת על מנת להקיף גם שכונות חדשות שנבנו בצפון ירושלים כדוגמת בית זיתא. אגריפס תכנן חומה רחבה ובצורה הבנויה מאבני גזית. אך מלאכת הבנייה נפסקה בשל פקודה שקיבל מקיסר רומא קלאודיוס, שחשש שהקמתה יכולה לעורר מרידה. השלמת החומה נעשתה בחיפזון על ידי המורדים רק בסמוך לפרוץ המרד, כך שהיא לא היתה חזקה מספיק. טיטוס העמיד את טובי לוחמיו מול החלק הצפון-מערבי של החומה. הם יצרו "דבוקת צב" – מאות חיילים שנעו עם המגינים, סוככים את גופם וראשם. בשורה אחריהם היו פרשים ובתווך עמדו הקשתים. עילי הניגוח קורבו לחומה ואפשרות הגיחות נמנעה. לאחר 15 יום הצליח איל ברזל גדול במיוחד שכונה "ניקון" (ביוונית "המנצח"), ליצור פרצה בחומה. הרומאים הרסו עד היסוד את שכונת בית זיתא ופרקו את רובה של החומה השלישית. המאבק על החומה השנייה וניסיונות הפריצה אל תוך העיר נמשכו ארבעה ימים. כאשר הרמאים הצליחו לחדור פנימה, הם הוקפו מכל עבריהם על ידי הלוחמים היהודים שאילצו אותם להימלט תוך איבוד חיילים רבים. כישלון זה גרם דמורליזציה בשורות הצבא הרומי, אך לרשות טיטוס עמד צבא ענק, מכונת מלחמה אכזרית וכמעת בלתי ניתנת לעצירה. 

אבני הבליסטראות המפוזרים באזור פריצת החומה (צילום: באדיבות רשות העתיקות)

זעם המפקדים הרומים תחת פיקודו של טיטוס על האבדות הקשות והתמשכות הלחימה משך חודשים ארוכים, בא לידי ביטוי בהריסת העיר עד היסוד. מרבית החוקרים נוטים לקבל את הגרסה של ההיסטוריונים הרומים, כי טיטוס פקד לשרוף את בית המקדש, בעוד יוסף בן מתתיהו מספר כי היו חילוקי דעות – וטיטוס ציווה כי יש להימנע משרפתו. תהלוכת הניצחון המפוארת שקיים אספסיאנוס לכבוד הניצחון, הבליטה עד כמה הם ראו בדיכוי המרד הישג כביר. בתהלוכת "הטריאפ" ברחובות רומא, הובלו אוצרות בית המקדש, במצעד צעדו שבויים רבים ובסיומו הומת שמעון בר-גיורא – הבולט בין מפקדי המרד. ברומא הוקם "מקדש השלום" לשמירת אוצרות בית המקדש, הופקה סדרת מטבעות לרגל הניצחון על היהודים ונבנה "שער טיטוס". המלחמה ביהודה הוצגה כקרב איתנים וניצחון על עם עקשן וסורר. בסיום התהלוכה, אספסיאנוס וטיטוס הקריבו קורבנות במקדש יופיטר.

שחזור בליסטרה היורה אבנים (איור: באדיבות המאייר שלום קוולר)

יצוין כי בימי המרד הגדול היו לרומא 27 לגיונות פרושים ברחבי האימפריה. לדיכוי המרד הגדול עמדו לרשות אספסיאנוס וטיטוס ארבעה לגיונות, בכל אחד כ-6,000 חיילים. בנוסף לכך עמד לרשותו עוד לגיון, שהורכב מלגיונרים מפרת וממצרים. כוח ענק של יחידות עזר, שמנה כ-21 אלף חיילים הגיע מסוריה. כ-20 אלף חיילים נשלחו על ידי מלכי חסות, שהיו חייבים לשלוח כוחות צבא לסייע לרומא בעת מלחמות. המנגנון הצבאי הרומי היעיל הזה ותרגול מתמיד של תכסיסי מלחמה, סייע לקיסרות הרומית לשלוט משך מאות בשנים בשטחי הכיבוש. לאחר דיכוי המרד ביהודה הוצב הלגיון העשירי שמחנהו היה על הר הזיתים ואנשיו הצטיינו בירי בליסטראות על העיר הנצורה, לשמור על חומות ירושלים וחיילי הלגיון התמקמו באזור מגדלי המצודה של הורדוס (אזור מגדל דוד של ימינו) שלא הוחרבו.

מרבית החוקרים מסכימים כי המרד לא היה מוצדק, וכי לא הייתה סכנה לקיום היהודי. הערכת המורדים כי רומא נמצאת בשיא חולשתה התבדתה. הניצחון על הכוח שנשלח מסוריה לדכא את המרד, גרם לשיכרון חושים ולאמונה כי ניתן לנצח את הרומאים.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".