תופעת השחתת שלטי החטופים והנופלים היא תופעה בזויה ומקוממת שאין לה מקום במחוזותינו. היא גם קריאה לבצע חשבון נפש ולהרהר כיצד הגענו עד הלום. יום הכיפורים מזכיר לנו שהאחריות לעיצוב פני המרחב הציבורי מוטלת על כל אחת ואחד מאיתנו: מחובתנו לייצר מציאות שבה פלורליזם מחליף אלימות, ושדעות מנוגדות מתקיימות בה זו לצד זו.
אני מגדירה את עצמי כאחת שיודעת להכיל מורכבות. גדלתי בחינוך החרדי והיום אני חיה חיים ליברליים ופלורליסטיים. אני אישה של גם וגם, שחיה בירושלים, שהיא עיר של גם וגם. אבל נדמה שנכון לתחילת תשפ"ו, לא כולנו מצליחים להכיל את המורכבויות האלו. האם אנחנו זוכרים, שלצד המחלוקות, יש כאן גם חיים משותפים שצריך לנהל יחד?
זו לא תופעה חדשה, אבל זה כבר מראה די שגרתי כמעט בכל כיכר ברחובות ירושלים. שלטים הקוראים לשחרור החטופים מושחתים ונקרעים. שלטים הקוראים לחתירה לניצחון עם פניהם של גיבורינו שנפלו – מושחתים ונקרעים גם הם. נדמה שיש מי שמנסה לבנות נרטיב חדש, שמטשטש את האסון שקרה לנו, וזה דבר שאסור לנרמל. רק בשנה שעברה יזמנו בהתעוררות קמפיין גדול נגד השחתת שלטי נשים, אימהות שכולות ונשות מילואימניקים. הייתי בטוחה ששם יעבור הגבול אבל התאכזבתי לגלות שלא. לא ייתכן שתלונות למשטרה על השחתת שלטי נשים נסגרות מחוסר עניין לציבור. כשהשחתה שכזו "מנורמלת" ומצטיירת כדבר שבשגרה, אל לנו להתפלא שהמשכה הישיר מתבטא בהשחתת שלטי החטופים. הניסיון לבטל ולהשחית את הדעה של מי שלא מסכימים איתו עלול להתחיל בשיח מתלהם ברשתות ובעקירת שלטים, ומשם הוא יכול חלילה להתפתח למחוזות אלימים ומסוכנים יותר.
אני חושבת על המתנדבים והפעילים במאבק להשבת החטופים, שפעם אחר פעם רואים את השלטים שלהם מושחתים אחרי שעמלו לתלות אותם ולהשאיר את מי שהופקרו מאחור בתודעה של כולנו, ועל כאב הלב של משפחות הנופלים לראות שלטים הנושאים את פני יקיריהן מרוחים על המדרכה. יש דרכים להבעת מחאה והתנגדות – ריסוק הדעה שלגביה לא מסכימים היא לא אחת מהן. איך הגענו בכלל למצב שכזה? מה ניתן לעשות כדי שהמרחב הציבורי שלנו ימשיך להכיל את מגוון הדעות וההשקפות, מבלי שהן ידרסו בברוטליות זו את זו? אני מאמינה שעלינו לעודד חברה שבה מחלוקות אינן שורפות גשרים אלא בונות אותם.
רוצים להישאר מעודכנים?
מהותה של הדמוקרטיה היא ריבוי הדעות שבה, על אחת כמה וכמה תחת מלחמה ארוכה שגובה מחירים אדירים. כל מי שחפץ בחופש ביטוי ובפלורליזם לא יכול לתת יד להשחתה. אחריותנו להבטיח שמחלוקות ינוהלו בכבוד, לא בכוח ובאלימות. אנחנו מוכרחים לגנות שימוש בכוח ובאלימות לדיכוי חופש הביטוי כשהוא מופיע. אנחנו חייבים למצוא דרכים אחרות להביע את המחלוקת בינינו, דרכים המבוססות על כבוד הדדי ועל המכנים המשותפים, לצד הכרה בקיומן של דעות אחרות. אחרי הכל, אמנם ישנן אי הסכמות על הדרך, אבל אין ספק שאחרי כמעט שנתיים הגיע הזמן לסיים את המלחמה ולהחזיר את החטופים. ביום הכיפורים הקרוב, אני קוראת לנו לעשות חשבון נפש: איך ניתן להנכיח במרחב הציבורי שלנו את המשותף והמאחד, ולהבליטם על פני המפריד? איך ניתן לייצר חיבורים גם עם מי שאיננו שותפים להשקפותיו, מתוך המחשת והעצמת שותפות הגורל שבינינו? אין זו רק חובה ציבורית. זו אחריות אישית של כל אחת ואחד מאיתנו.
אסיים בתפילה ששנת תשפ"ו תהא שנת פיוס ואחדות. כולנו זקוקים לזה, כולנו חייבים את זה.
- הכותבת היא חברת מועצת העירייה מטעם סיעת התעוררות
אור
מסכים אתך אך אי אפשר שלא לתת את הדעת על כך שכל השלטים הללו נכתבו ועוצבו ע"י גורמים פרטיים בעלי מימון עצמי. בתור איש חינוך, רצוי היה שכל רשות היתה לוקחת זאת כפרויקט רשותי, ומייצרת את השלטים בעלי אימפקט עצום! לצערנו הקודר- יש מי שניכס זאת לעצמו, ולא שאל את כל הורי החטופים. ואם מדובר באותן עמותות שמימנו את המחאה ההרסנית שחווינו כאן- אז הדבר הזה נגוע בפוליטיקה. וזה לא תורם לאף-אחד.
אומר זאת בצער רב.
למרות כל מה שנכתב לעיל, לעולם לא אסיר שלט אחד שכבר נתלה בנושא החטופים. צריך להיות על כך קונצנזוס רבתי. והלוואי שלא נזדקק לכך לעולם.