לשבור את השתיקה, לבנות חיים מחדש

ישראל 2025 – שנת השיא (השלילי) באלימות כלפי נשים בישראל. אלפי נשים וילדים חיים בתוך מעגלי אלימות; פיזית, נפשית, כלכלית וחברתית. על אף המודעות הגוברת, הנתונים אינם משתפרים: מספר דיווחי האלימות עולה משנה לשנה, ומערכות הרווחה, שכבר שנים חנוקות מעומס, כמעט ואינן מצליחות לעמוד בצרכים. מאז ה־7 באוקטובר, המצב החמיר אף יותר: תקנים צומצמו, תקציבים הוסטו לטיפול בפגיעות המלחמה, ונשים שורדות אלימות נדחקו אחורה בתור.

בתוך המציאות הזו פועלת עמותת 'מחדש', ארגון ירושלמי שהוקם על ידי יעל אנגל ליצ'י (דודתו של אופיר אנגל, אשר נחטף לרצועת עזה בשבת השחורה ושוחרר בעסקה הראשונה, ר"ג), ומלווה נשים וילדים שנמלטו מאלימות במשפחה. העמותה מעניקה ליווי רגשי, מיצוי זכויות, סיוע כלכלי ושיפוץ דירות וליווי קהילה תומכת. בשנה האחרונה, היא הפכה לאחד הגופים היחידים שממשיכים להעניק מענה משמעותי ללא תמיכה ממשלתית.

לקראת יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, שמצוין ב-25.11, נפגש "כל העיר", בתיווכה של אנגל-ליצ'י ועמותת 'מחדש' – עם רות – אישה שורדת אלימות שנמלטה רגע לפני שנרצחה. הסיפור של רות מעורר השראה ונותן תקווה.

"עזבתי הכול, וידעתי שאני מתחילה מאפס"

כשפוגשים את רות, קשה לראות את העבר שהיא נושאת. היא מדברת בשקט, עיניה חמות וטובות, אך דרוכות בו־זמנית. זו הדריכות של מי שחיה שנים בתוך פחד מתמשך. "כל יום קמתי בידיעה שאני חייבת לשרוד", היא משתפת בגבורה, ומדגישה: "לא לחיות – לשרוד".

רות היא אם לשלושה. במשך שנים היא ניסתה לשמור על יציבות בתוך מערכת זוגית אלימה, שבה הפחד היה אורח קבוע בבית. "הייתי מתעוררת בבוקר ולא יודעת איך ייגמר היום", היא מספרת. "האם הוא יתפרץ? האם הילדים יישמעו משהו שלא אמורים לשמוע? הכול היה בלתי צפוי".

אחרי תקופה ארוכה של איום, חרדה וחוסר יציבות, היא קיבלה החלטה. היא אספה את ילדיה ויצאה מהבית: בלי כסף, בלי מקום ברור ללכת אליו, ועם עולם שהתהפך ברגע אחד.

המעבר למקלט לנשים נפגעות אלימות היה צעד מציל חיים, אך לא פשוט.

"קיבלתי קורת גג וביטחון בסיסי, אבל מבחינת טיפול זה היה כמעט בלתי אפשרי", היא אומרת. "העובדות הסוציאליות התחלפו כל הזמן. כל פעם מחדש הייתי צריכה לספר את הסיפור שלי מהתחלה. זה מתיש. זה פוצע את הלב שגם כך פצוע".

השהות במקלט ארכה שנה שלמה. לקראת סיומה הופנתה לדירת מעבר. שלב שכאילו מסמן התחלה חדשה, אבל בפועל היה צעד קשה לא פחות.

"זו היתה הפעם הראשונה אחרי שנים שהרגשתי שיש משהו שהוא רק שלי", היא אומרת, "אבל היה גם פחד. לא חיכו לי משאבים, לא היה לי גב כלכלי, רק אני, שלושה ילדים וטראומות שאנחנו עדיין לומדים לנשום איתן".

יעל אנגל-ליצי ורות (צילום: עמותת מחדש)

האלימות ממשיכה, רק משנה צורה

גם אחרי שעזבה את הבית, האלימות לא הפסיקה. היא פשוט הפכה סמויה. הבן הבכור עבר להתגורר אצל האב אחרי העזיבה מדירת המעבר, לא מתוך בחירה חופשית שלו, אלא בעקבות לחץ מתמשך ושיח קשה ומתסיס נגד רות. "הוא פחד לדבר איתי", היא משתפת. "פחד שיסלקו אותו מהבית. זה שובר לב בדרכים שלא ידעתי שקיימות".

בתה נכנסה לתהליך טיפולי ארוך, ורות עצמה נאלצה לעזוב עבודה שהחלה כדי להיות זמינה לילדיה בכל רגע. "את לא יכולה לבנות קריירה כשילד שלך מתמוטט", היא מסבירה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

על הכל נוסף מאבק משפטי בלתי נגמר: טפסים, התנגדויות מצד האב, מניעת חתימות הכרחיות, עיכובים מתמשכים. "גם כשהיה לי פסק דין ברור לא היה מי שיאכוף אותו", היא אומרת. "כל דבר היה עוד מלחמה". במקביל, החובות הצטברו והפכו לנטל בלתי נסבל.

"מכרתי את הבית שלנו", היא משתפת. "הוא צבר חובות בשמי ואני זו שמשלמת. הוא לא נושא באחריות לכלום".

ועדיין, היום כשמביטים ברות, רואים אישה שקמה מחדש. "אני לא מי שהייתי," היא מסכמת. "אני חזקה יותר. אני ברורה יותר. ואני לא מוכנה לשתוק יותר".

המודל החדש לשיקום נשים נפגעות אלימות

אם הסיפור של רות הוא הלב, יעל אנגל ליצ'י היא העורקים שמזינים אותו. כמייסדת ומנכ"לית עמותת "מחדש", יעל מלווה נשים שורדות אלימות כבר שנים. היא רואה מדי יום את המציאות שלא כולם מוכנים להסתכל עליה.

"אני אגיד את זה הכי ברור שיש", היא מדגישה, "מאז ה־7 באוקטובר נשים שורדות אלימות ננטשו. המשאבים הופנו למקומות אחרים, התקנים צומצמו, והמערכת פשוט הפסיקה לתפקד".

לדבריה, כיום כמעט בלתי אפשרי לקבל טיפול רגשי מסובסד, ייעוץ משפטי, או כל ליווי שמדינה אמורה להעניק למי שחייהם בסכנה. "הבירוקרטיה נהייתה מפלצת. נשים נלחמות לבד. אין להן מדינה. לרוב הנשים שאנחנו מלוות אין עו״סית מלווה פעילה, למרות שהן רשומות ומוכרות ברווחה. מכיוון שרוב המענים, טיפול רגשי, ליווי משפטי, סיוע כלכלי ודיור, ניתנים רק דרך הרווחה או דורשים דוח סוציאלי עדכני, הן מוצאות את עצמן מחוץ למעגל הסיוע ולא מקבלות כמעט דבר".

החזון של "מחדש" – לאפשר חיים, לא רק הישרדות. הבעיה, כאמור, היעדר מדינה והיעדר תקציבים. במיוחד מאז תחילת המלחמה, כשרוב הפעילות ממומנת מתרומות בלבד.

"אנחנו לא מבקשות רחמים", אומרת אנגל-ליצ'י. "אנחנו מבקשות שותפות. כל תרומה היא הבדל בין ילד שחוזר לישון בלילה, לילד שממשיך לפחד".

היא מוסיפה ומספרת על הרגע שבו הכירה את רות. "היא נכנסה לחדר עם מבט כבוי. אמרתי לה שלוש מילים: את לא אשמה. ומשם התחיל מסע של בנייה מחדש".

עם הזמן הפכה רות לדוגמה עבור נשים אחרות והיום רות מלווה נשים שמצטרפות לעמותה. "נשים מסתכלות עליה ורואות תקווה", אומרת יעל. "היא מוכיחה שאפשר לשרוד ואפשר גם לחיות והיא לא היחידה. הדרך שלנו מוכיחה את עצמה. היום יש מעל 10 נשים שהפכו בעצמן למנטוריות ומלוות נשים שיוצאות מהבית".

אחרי חודשים של עבודה משותפת, יוצאות יעל ורות למסע הרצאות ברחבי הארץ. ההרצאות אינן "סיפור על אלימות". הן סיפור על מה שקורה אחרי.

"כולם שומעים על המכות", מסבירה אנגל-ליצ'י. "אף אחד כמעט לא שומע על המאבק שאחרי, שהוא קשה הרבה יותר".

ורות מוסיפה: "אם מישהי תשב בקהל ותגיד לעצמה 'גם אני יכולה לצאת' – עשיתי את שלי. המסע הזה אינו רק הרצאות – הוא קריאה לפעולה. קריאה לראות. קריאה לשמוע. קריאה לבנות מחדש".

"אנחנו בונות חיים", הן מסכמות, "ואנחנו צריכות אתכם איתנו".