"אני הולכת ברחוב ומרגישה לבד": הפער הדרמטי בביטחון הקהילתי בשכונות התפר

מחקר חדש ועדכני של נעם ברנר וחגי קרנר, שני חוקרים של מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מציג תמונת מצב מדאיגה בשכונת ארמון הנציב (תלפיות מזרח), הנחשבת לאחת משכונות קו התפר המרכזיות בעיר. המחקר, במימון קרן אדנאור, מגלה פער עמוק בין נתוני הפשיעה הרשמיים, אשר הראו ירידה, לבין תחושת הביטחון הסובייקטיבית הנמוכה של התושבים היהודים, המייחסים את תחושת האיום בעיקר לנוכחות ערבים במרחב הציבורי המשותף.

המחקר אמנם בדק והתעמק בארמון הנציב (תלפ"ז), אך הוא תקף לכלל השכונות בירושלים, בדגש על שכונות קו התפר כגון גילה, הר חומה, פסגת זאב, רמות וכו'.

הנתונים המדאיגים

המחקר, שבדק את תפישת הביטחון בשכונה הגובלת בג'בל מוכבר וצור באהר, מעלה כי הנוכחות הרשמית הנוכחית – שכוללת מצלמות רבות וצוותי כוננות אזרחיים – אינה מספיקה.

כאמור, הממצאים העולים ממחקר ארמון הנציב אינם ייחודיים לשכונה זו. מדובר למעשה במראה המשקפת את המציאות המורכבת ברוב שכונות קו התפר של ירושלים – מגילה בדרום ועד פסגת זאב בצפון. תחושת הפער בין הסדר הקיים לבין האיום הנתפש, במיוחד על רקע המתיחות הלאומית, הופכת את האתגר של החזרת הביטחון האישי למשימה עירונית כוללת. הפתרונות שמוצעים לארמון הנציב, ובמרכזם השילוב של אכיפה נוכחת לצד החייאת המרחב הציבורי, נתפסים על ידי החוקרים כמודל פוטנציאלי לפיתוח אסטרטגיית ביטחון עירונית רחבה יותר, שתתמודד עם צרכי תושבי כלל השכונות המעורבות.

הקריאה לפעולה

על פי החוקרים, הממצאים מצביעים על כך שביטחון אפקטיבי דורש לא רק נוכחות טכנולוגית (מצלמות) אלא נוכחות נראית, זמינות גבוהה ותחושת משילות – כלומר, ניהול אקטיבי ומהיר של אירועים.

המחקר מציע מודל רחב של ביטחון קהילתי המשלב שתי גישות:

1. הגישה הביטחונית:
   -הגברת נראות ואכיפה: הגברת נוכחות המשטרה והכוחות המונעים באופן עקבי וגבוה בשטח.
   -דברור סדר: פרסום שיתוף הפעולה בין המשטרה לעירייה ליצירת הרתעה.
2. הגישה האזרחית-עירונית
   -החייאת המרחב הציבורי: עידוד אירועים קהילתיים ופעילות עסקית במרחבים המשותפים (ירידים, שווקים), כדי להגביר את נוכחות התושבים היהודים ולהפחית את תחושת האיום והבדידות.

מה הלאה? 

בשיחה עם צמד החוקרים – נעם ברנר וחגי קרנר – הם מבהירים כי העברת האחריות לתושבים דרך כיתות כוננות אינה תחליף למענה מערכתי: "לא ניתן להסתפק בסיכום המחקר", אומרים במכון, "חייבים ליישם מודל עירוני כולל שיידע לטפל בכל שכונות קו התפר בצורה שיטתית וממוקדת נתונים".

המחקר מצא פער משמעותי בין תחושת הביטחון הנמוכה מאוד של התושבים לבין נתוני הפשיעה הרשמיים, אשר הראו ירידה. איך אתם מסבירים פער כה דרמטי, והאם הוא נובע מכך שהתושבים מתייחסים לאירועי 'חיכוך לאומני' במקום לפשיעה פלילית רגילה? האם נבדק קשר ל-7 באוקטובר?
"זה אחד הממצאים הכי בולטים. התושבים לא תופסים ביטחון דרך “פשיעה פלילית” כמו שהמשטרה מודדת אותה, אלא דרך החוויה היומיומית שלהם, ובעיקר דרך המפגש עם תושבים ערבים מהשכונות הסמוכות. חשוב לומר: נתוני המשטרה באמת מצביעים על ירידה בדיווחים על עבירות פליליות בארמון הנציב. אבל בשכונה שהיא יחסית קטנה, מספיקות גם שתיים-שלוש פריצות כדי לערער את תחושת הביטחון ולעורר חרדה".

יחד עם זאת, לדברי ברנר וקרנר, "זה לא לב העניין. מה שקובע את תחושת הביטחון של התושבים הוא החיכוך היומיומי: מפגשים שמייצרים פחד, תחושת זרות ליד הבית, או חוסר ודאות לגבי מי נמצא במרחב, גם אם האירועים האלה לא מוגדרים כעבירה ולא מדווחים לשום גורם. מאז 7 באוקטובר הרגישות לאירועים כאלה עלתה משמעותית. דברים שבעבר היו נתפסים כלא-משמעותיים, היום נצבעים מיד כסיכון. לכן הפער בין הנתונים לבין התחושה לא מעיד על טעות או חוסר הבנה של המציאות, להפך. הוא מצביע על רובד אחר, עמוק יותר, של מצוקה. אם לא מתייחסים אליו ברצינות, תחושת הביטחון הנמוכה עלולה להפוך לתחושת נטישה ואכזבה מהרשויות".

איך אתפ מצידים לטפל במצוקה הזו? מהו הצעד המעשי הראשון והמיידי ביותר שהייתם ממליצים לעירייה ולמשטרה לבצע בארמון הנציב כבר מחר בבוקר, ומהם הקשיים העיקריים בשטח?
"מהמחקר עולה צעד אחד פשוט ומאוד משמעותי: נוכחות קבועה וברורה בשעות הערב, בעיקר בפארקים ובצירים המרכזיים. התושבים יודעים בדיוק איפה ומתי הכי מפחיד להם להיות בחוץ – וזה לא לאורך כל היום. ברגע שיש נוכחות בשטח, אפילו לא גדולה, החוויה של התושבים משתנה באופן דרמטי. זה בראש ובראשונה תפקיד של המשטרה".

ומה עם העירייה? 
"לעירייה יש תפקיד משלים לא פחות חשוב: להחיות ולנהל את המרחבים הציבוריים. זה אומר להקצות תקציבים לאירועים קהילתיים, לתמוך בעסקים מקומיים, לעודד יוזמות כמו לימוד ערבית, קבוצות ריצה, פעילויות שכונתיות ויוזמות לחיזוק תחושת השייכות. פעולות כאלה לא מחליפות ביטחון, אבל הן יוצרות מרחב ציבורי חי, פעיל ומלא באנשים, וזה כשלעצמו מגדיל משמעותית את תחושת הביטחון".

"לצד הצעדים המיידיים", מוסיפים החוקרים, "העירייה צריכה לחשוב גם על הטווח הארוך: איך מאפשרים לשתי האוכלוסיות שחיות זו לצד זו, יהודים וערבים, לנהל חיים יום־יום בטוחים, עשירים ומכובדים במרחב המשותף. זה כולל גם השקעה בתשתיות בשכונות במזרח העיר וגם קידום יוזמות לחיים משותפים".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

לצד חוסר האמון ברשויות – המשטרה והעירייה – התושבים הביעו אמון גבוה בקהילה הפנימית. האם הפתרון האזרחי-קהילתי לא יכול לתת את המענה הנדרש? האם לדעתכם ישנה 'תקרת זכוכית' ליכולת של הקהילה בתחום הביטחון האישי? 
כן, ויש לזה ביטוי מאוד ברור בשטח. הקהילה בארמון הנציב היא קהילה חזקה, יוזמת ומעורבת, אבל היא לא יכולה, וגם לא אמורה, להחליף משטרה. היא יודעת לייצר שייכות, להפיג פחד, להרים יוזמות ולייצר מרחב קהילתי חי, אבל כל הדברים האלה חייבים לשבת על בסיס של ביטחון פיזי. בלי נוכחות ברורה של משטרה ועירייה, גם הקהילה הכי מחויבת תתעייף ותגיע מהר מאוד למגבלות שלה.

"לכן אנחנו מדגישים: זה לא “או קהילה או משטרה”. זה תמיד שילוב. המשטרה נותנת את תנאי הסף, העירייה אחראית לתאם, לתקצב ולתעדף את שכונות קו התפר, והקהילה מוסיפה את החוסן והכוח היומיומי שמחזיק את השכונה כחברה חיה – לא רק כמרחב שעוברים בו".

ארמון הנציב היא מקרה בוחן. האם המסקנות והפתרונות שגיבשתם רלוונטיים באותה מידה לשכונות תפר אחרות בירושלים, כמו למשל הר חומה הסמוכה, פסגת זאב או גילה? 
"כן, בהחלט. בהרבה שכונות תפר כמו פסגת זאב, גילה והר חומה אנחנו רואים דפוסים דומים: תלות הדדית בין אוכלוסיות, חיכוך יומיומי ותחושת ביטחון שלא תמיד תואמת את מה שמופיע בנתונים הרשמיים. מצד אחד, לכל שכונה יש את המאפיינים והצרכים הספציפיים שלה, ולכן העבודה עם התושבים והרשויות חייבת להיות מותאמת למקומיות. מצד שני, העקרונות של מודל הביטחון הקהילתי, שכוללים שיתוף פעולה בין עירייה, משטרה וקהילה, נוכחות בשטח, והחייאת המרחב הציבורי, הם עקרונות שרלוונטיים כמעט לכל שכונות התפר בעיר".

האם יש משהו ייחודי לארמון הנציב?
"כן – הגבול עם ג'בל מוכבר וצור באהר הוא פתוח וקרוב מאוד, ולכן תחושת ה"חודרנות" שם חזקה יותר מאשר בשכונות שבהן יש פרדה פיזית ברורה יותר. כך או כך, יש לתת חשיבות גבוהה להקשבה לתושבים. הם למעשה מי שמכיר את השכונה הכי טוב ומי שמסוגל ורוצה לפעול למענה. בהקשר הזה, המחקר שלנו לא רק זכה לשיתוף פעולה משמעותי עם המינהל הקהילתי ועם התושבים, אלא הוא גם הראה נכונות גבוהה של התושבים להתנדב ליוזמות מקומיות לעזרה הדדית. מאוד חשוב לא רק להציע מודל לתושבים, אלא להיכנס לעומק של כל שכונה ולברר יחד עם התושבים מה הבעיות ומה הפתרונות. אבל המודל עצמו, ומה שהוא מנסה ליצור, מתאים בהחלט גם למקומות אחרים בירושלים".

המחקר מדבר על הצורך ב'משילות'. מי לדעתכם צריך לקחת את האחריות העליונה לריכוז המאמץ הביטחוני-קהילתי בשכונות התפר? האם זה גוף מטה בתוך העירייה, מפקד משטרה מיוחד, או מודל משותף, וכיצד ניתן להבטיח את שיתוף הפעולה הנדרש?
"לפי מה ששמענו מהתושבים, התחושה המרכזית היא שהגופים השונים, המשטרה, העירייה והמינהלים הקהילתיים, לא עובדים יחד בשיתוף פעולה. וזה בדיוק הדבר שצריך להשתנות. חייב להיות “בעל בית” אחד שמרכז את המאמץ, מגדיר סדרי עדיפויות ודואג שכל השחקנים עובדים באותו כיוון.

"להערכתנו, המודל הנכון הוא מודל משותף שבו העירייה היא המובילה. העירייה צריכה להיות זו שמנהלת את התיאום בין כל השותפים, המשטרה נותנת את המענה הביטחוני ואת סמכות האכיפה, והקהילה מוסיפה את הידע המקומי, את היכולת להניע תושבים ואת דרכי התקשורת לתושבים. זו חלוקת עבודה שמביאה לכל אחד את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. יש עוד תפקיד חשוב והוא לדברר לתושבים את המאמצים של הרשויות השונות. אין תחליף למעשים בפועל, אבל בכל הקשור לתחושת ביטחון יש משמעות גם לדבר על המעשים האלה. בחזקת "'עשית ולא דיברת – לא עשית'".

לדברי קרנר ולרנר, "זה לא רק רעיון תיאורטי. במכון ירושלים יחד עם המרכז הבין־תרבותי והחברה למתנ"סים אנחנו כבר מפעילים הלכה למעשה מודל כזה בכמה שכונות תפר. מניסיון שלנו, החברה האזרחית יכולה לרכז את התהליך שמחבר בין כולם ונותן רוח במפרשים, אבל הכוח האמיתי נמצא אצל הרשויות. הן אלה שצריכות להביא את כולם לשולחן ולנהל את התהליך הזה באופן קבוע ושוטף".

טיילת ארמון הנציב (צילום: חגי קרנר)

"המינהל הקהילתי פועל כבר עתה ליישום ההמלצות"

ממינהל קהילתי תלפ"ז נמסר: "המינהל הקהילתי מברך על השלמת המחקר המקיף שנערך בשכונה בנושא הביטחון האישי יחד עם מכון ירושלים לחקר מדיניות, בשיתוף מלא עם התושבים וגורמי המקצוע. מטרת המחקר היתה לדייק ולאפיין את האתגרים המרכזיים כפי שהם נחווים בשטח, וזאת על מנת לאפשר בניית תכנית פעולה מותאמת, יעילה ומבוססת נתונים.

"הממצאים שהוצגו מחזקים את החשיבות שבשיח רציף עם הקהילה ובשיתוף ציבור אמיתי בתהליכי קבלת ההחלטות. מהמחקר עולה צורך ברור בהגברת הנוכחות הקהילתית, הגברת נוכחות של המשטרה והגברת אכיפה במרחב הציבורי בנושאי ביטחון, שיפור תאורה ונגישות בנקודות מפתח, הרחבת פעילות ההסברה והמעורבות הקהילתית, וכן חיזוק שיתופי הפעולה בין התושבים לגורמי הביטחון והעירייה.

"המינהל הקהילתי רואה במחקר כלי משמעותי לקידום הביטחון האישי ופועל כבר עתה ליישום ההמלצות, הן באמצעות תכניות עבודה מול העירייה ואגף חרום וביטחון והמשטרה, והן באמצעות חיזוק המענים הקהילתיים לרבות סיורים קהילתיים של שומרי הארמון ,מתנדבי משטרה כיתת הכוננות, פעילויות מניעה, ומיזמים שמטרתם להעצים את תחושת הביטחון של כלל התושבים.

אנו מודים לכל השותפים לעשייה ובמיוחד לראש העיר שנותן למינהל הקהילתי רוח גבית בכלל נושאי הביטחון ועוד. ומתחייבים להמשיך לפעול בנחישות ובשקיפות למען שיפור איכות החיים והביטחון בשכונה".