העתיד של ירושלים מודפס על גדרות הבנייה שלה. למצער – לא זה מה שנבנה בפועל

כשהולכים לאורך אתרי העבודות של הרכבת הקלה בתלפיות, או לאורך רחוב יפו היכן שנבנה הקו הכחול, ושמים לב לתופעה מסקרנת. גדרות הבנייה שמקיפות את עתידה של ירושלים עטופות ביופי.

מודפסות עליהן תמונות של עיר שטרם נבנתה: שדרות מוצלות מרוצפות באבן ירושלמית, בנייני מגורים בני שש עד שמונה קומות עם מרפסות מעוצבות, רחובות מעורבי שימושים עם חזיתות מסחריות פעילות, טיילות ירוקות מלאות בהולכי רגל, ילדים משחקים מתחת לארקדות, ודירות הפונות למרחב ציבורי אנושי, נגיש וניתן להליכה.

זהו, ללא ספק, הדימוי של ירושלים חיה וראויה למגורים, אך למרבה הצער אלו אינם הדמיות של מה שנבנה בפועל.

מדובר בחזונות אידיאליים, לעיתים קרובות כאלה שנוצרו באמצעות בינה מלאכותית, של סוג העיר שירושלים יכולה להיות. בלוקים עירוניים בני שש עד שמונה קומות סביב חצר פנימית, חזיתות רחוב רציפות, הצללה מותאמת לאקלים המקומי, שכונות צפופות, מעורבות שימושים, שתוכננו סביב האדם ולא סביב חניונים או ליבות מעלית.

ובכל זאת, מאחורי הגדרות, התוכניות המאושרות סטטוטורית עבור רבים מאותם אתרים מספרות סיפור אחר לגמרי: מגדלים מבודדים על גבי פודיומים, מבנים לוחיים המוקפים בשטחים פתוחים שאריתיים, חזיתות רחוב קטועות, וטיפוסי בנייה שמעדיפים גובה על פני הליכתיות.

במילים אחרות, ירושלים שנמכרת לציבור ויזואלית ברחוב אינה מקבלת תוקף בוועדות התכנון.

ראוי להתעכב על האירוניה הזו. משום שהעירייה מבינה היטב מה הופך עיר לראויה למגורים. היא אישרה, או לכל הפחות בחרה להציג, דימויים המשקפים בדיוק את סוג העירוניות שמחקרים, מתכננים ותושבים כאחד מזהים שוב ושוב כמקדמת איכות חיים – צפיפות בקנה מידה אנושי, בנייה בינונית בגובהה, בלוקים עירוניים מעורבי שימושים, ורחובות קוהרנטיים הבנויים מחומרים ופרופורציות המשקפים את המורשת האדריכלית של ירושלים.

במילים אחרות, העיר יודעת מה עובד. אך לדעת אינו זהה ללבנות.

גדרות הבנייה שמקיפות את אתרי העבודות בירושלים (צילום: ארי אושר פרי-צדיק)

במהלך מצגת עירונית שנערכה לאחרונה בזום בנוגע לתוכניות הפיתוח בתלפיות, בקעה ואזורים נוספים, תושבים רבים הביעו התנגדות חוזרת ונשנית לריבוי הפיתוח מבוסס המגדלים המוצע ברחבי העיר. שוב ושוב הושמעה ביקורת על טיפוסי בנייה לוחיים ומגדלים מבודדים שאינם דומים כלל למרקם העירוני ההיסטורי של ירושלים.

בכמה מן הרגעים, מצאו עצמם תושבים מן השורה מסבירים עקרונות בסיסיים של תכנון עירוני הליכתי כמו רציפות רחוב, הגדרת מרחב ציבורי, וצפיפות בינונית למהנדס העיר עצמו. לא היה זה ויכוח אדריכלי שולי, אלא אינטואיציה אזרחית רחבה.

ירושלים מדורגת בעקביות כאחת הערים הפחות ראויות למגורים בישראל, ותושביה מבינים יותר ויותר כי איכות החיים אינה פונקציה של כמה בונים, אלא של איך בונים.

ארי אושר פרי-צדיק (צילום: אלבום פרטי)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

צפיפות, כאשר היא מתוכננת נכון, אינה חייבת לבוא על חשבון אופי העיר. למעשה, לעיתים קרובות ההפך הוא הנכון. צורות עירוניות נמוכות-בינוניות אך צפופות, דוגמת הבלוק החצרני הנפוץ בברצלונה, פריז ואף בירושלים ההיסטורית, מסוגלות להכיל יותר תושבים לדונם מאשר טיפוסי מגדל-ופודיום, ובו בזמן לייצר רחובות מוצלים, הליכתיים וחברתיים יותר.

עד לאחרונה, אחד הטיעונים המרכזיים נגד גישה זו היה זמן. תכנון שכונות בלוקים בינוניים נתפס כמורכב, איטרטיבי ואיטי מדי עבור עיר הנמצאת בעיצומו של משבר דיור. אך הנחה זו אינה עומדת עוד במבחן המציאות.

כלי תכנון מבוססי בינה מלאכותית, החל מפלטפורמות לבדיקת היתכנות כמו TestFit, ועד מערכות הדמיה אדריכליות כגון Veras, מסוגלים כיום לייצר ולבדוק חלופות תכנוניות שלמות בתוך דקות. מתכננים יכולים לבחון תרחישי מסה, תנאי הצללה, זרימות הולכי רגל, וניצול זכויות בנייה, ללא חודשים של שרטוט ידני.

המשמעויות מרחיקות לכת. לוחות זמנים תכנוניים, הנמשכים כיום בין שבע לשתים עשרה שנים, יכולים להתקצר משמעותית. עלויות מימון, הנצברות במהלך תקופות האישור הארוכות, עשויות לרדת. ובסופו של דבר, גם מחירי הדיור עבור תושבי ירושלים יכולים לפחות בהתאם.
וכל זאת תוך שמירה , ולא שחיקה, של אופייה הייחודי של העיר. ירושלים כבר עטופה בדימוי של עתיד טוב יותר. השאלה כעת היא האם בכוונת העיר לבנות אותו או רק להדפיס אותו.

• הכותב הוא יזם ירושלמי, מנכ"ל חברת פרי-צדיק העוסקת בנדל"ן ויבוא