איזה כיף שהכדורגל שלנו חוזר. כדורגל בלי אוהדים זה באסה. אבל אוהדים בלי כדורגל? זה כבר שברון לב אמיתי. אחרי חודש וקצת של בלבול וריקנות, שוטטות בבית וריצה מהרחוב לממ״ד – הדבר הזה שאנחנו לא יכולים בלעדיו, הכדורגל, חוזר לחיינו. נכון, זה לא מושלם; הליגה חוזרת בלי קהל.
אפשר לכתוב מגילות על חשיבות הקהל, או שיר עצוב על ילד שמגיע לטדי ומוצא יציעים מיותמים, אבל זו המציאות. היא מציבה את השחקנים לבד על הבמה המרכזית. אין תירוצים, אין רעש רקע – רק הם והכדור. ויש בזה גם משהו יפה, חייבים להודות.
כמה התגעגענו. לבית"ר, למתח, לאדרנלין. אפילו לעצבים ולקללות. הטילים מאיראן אולי הכניסו אותנו לחרדה, אבל לא שכחנו: יש אליפות על הפרק. בית"ר מסיימת סיבוב נגד טבריה והפועל ירושלים; פחות מ-6 נקודות יהיו פספוס בלתי חוזר, בטח כשבאר שבע היריבה לצמרת תפגוש את הפועל פ״ת (המפתיעה) ומכבי תל אביב (המשופרת).
הקבוצה של יצחקי יצאה לפגרה הכפויה במומנטום שיא אחרי ה-2:8 המהדהד על נתניה. היא רעבה לשפר עמדות לקראת הפלייאוף. אצל היריבות, לעומת זאת, העסק נראה פחות יציב. המלחמה פגעה בכולם, אבל אצל אלונה ברקת הסדקים בולטים: דן ביטון בינתיים בחוץ (באמת כואב הלב), הזרים התעכבו לחזור, וטיל שנפל סמוך למתחם האימונים השאיר משקעים ועורר פאניקה אצל קאנגווה. בזמן שבבאר שבע נשמעים קולות מיואשים, וקצת בכי על ״פוליטיקה שעלולה להכריע אליפות״, בבית וגן יש בעיקר דריכות.
כן, לבית"ר אין מה להפסיד. היא תבוא מלמטה, משוחררת ורעננה, בלי הגיבנת של הגביע על הראש. (לפחות יצא משהו טוב אחד מההדחה הכואבת).
אברמוב, אדרי ואלמוג כהן הם גיבורי השעה הספורטיביים; אין קבוצה שהתנהלה טוב יותר בתקופה הזו. זה נדיר ומוערך בקבוצה שסחבה וסבלה שנים מתדמית של שכונתיות. מחנה הגיבוש באילת עם המשפחות עשוי להיות הקלף המנצח. באר שבע אולי מובילה ב-4 נקודות, אבל התחושה בטדי היא שבית"ר לא נופלת ממנה. אם עומר אצילי יגיע חד לרגעי האמת, אם ירדן שועה ימשיך לחלק מסירות אמן, ואם ההגנה של קרבאלי וגדראני תשמור על היציבות – השמיים הם הגבול.
הכל יקום ויפול על עמדת השוער. איזה מיגל סילבה נקבל לישורת האחרונה? זה שיביא נקודות במו ידיו, או זה שיעלה בהן? כך או כך, תחזיקו חזק. הפלייאוף הזה הולך להיות מרתק – ואולי גם יסתיים עם צלחת אליפות בלתי נשכחת.
תגובות