דעה | דרוש מנהיג: המשבר האמיתי של הפועל ירושלים

ב-21 בינואר 2023 ניצחה הפועל ירושלים את בני הרצליה בשיניים, 84:82. המשחק ההוא, חסר חשיבות ולא מעניין בעליל – הוא לא הסיפור. עם סיום המשחק ניגש מאמן הקבוצה דאז, אלכסנדר דז'יקיץ', אל מיקרופון הכרוז וצרח אליו, בעזרת כל מיתר קול שהיה ברשותו "Ten thousand!", קריאה לעשרת אלפים אוהדים להגיע למשחק הבא של הקבוצה. האירוע הזה הוא מיקרוקוסמוס של תקופת דז'יקיץ' כולה. מדובר בעונה שבה זכתה הקבוצה בגביע המדינה והגיעה לגמר ליגת האלופות של פיב"א ואני משוכנע שרבים מאוהדי הפועל לא יידעו היום למנות את זהות רוב השחקנים מאותה עונה. כי הסיפור של אותה עונה היה אחר. הוא לא היה של כישרון – הוא היה של מנהיגות.

ב-7 ביוני 2026 הסתיים משחק חצי הגמר של הפועל ירושלים מול הפועל תל אביב עוד לפני שהשלים את 40 הדקות שלו. מי החליט את זה? מי נגרר לזה? האם היה בכלל לקבוצה סיכוי להפוך את החלטת השחקנים שלה? לאף אחד אין תשובות לשאלות הללו. האירוע הזה הוא מיקרוקוסמוס של תקופת מתן אדלסון כולה. כי הסיפור של אותה עונה הוא אחר. גם הוא, לא של חוסר כישרון – אלא של חוסר מנהיגות.

הפועל ירושלים של השנים האחרונות סובלת מבעיות ולוקה בכשלים רבים. הקשר עם האוהדים בעייתי ומתבטא בירידה (או צניחה) במספר האוהדים הפוקדים את הארנה מדי משחק. התגובתיות ותחושת הדחיפות בקרב אנשי ההנהלה אינן מורגשות והדבר מחלחל גם אל השחקנים. אך מעל לכל מרחפת תחושת אפרוריות. הסימפטום העיקרי לכך הוא שעל אף שיש בהפועל ירושלים שחקנים מוכשרים שלעיתים גם משחקים היטב, ולעיתים גם מנצחים משחקים – כמעט אף אוהד של הפועל ירושלים לא מאמין שאליפות היא יעד שנמצא בהישג יד. למרות ניצחונות או עליית תקציב השחקנים – הארנה מתרוקנת ממשחק למשחק. הדיסוננס הזה מקורו לא בעוד קילוגרם או פחות של כישרון שמוטל על הפרקט. הוא נמצא במקום אחר. הוא נמצא בסיפור, זה שאין, להפועל ירושלים.

כדורסל אינו רק תחרות מקצועית. אוהדים אינם מתחברים לתרגיל מוצלח או לחילוף מדויק. הם מתחברים לרעיון, לזהות, לדמויות. הם רוצים להאמין שמשהו גדול יותר מתרחש מול עיניהם. קבוצות מצליחות לאורך זמן אינן בונות רק סגלים טובים – הן מייצרות סיפור שאנשים רוצים להיות חלק ממנו. המועמדות של סשה אוברדוביץ' יכולה לעודד את אוהדי הפועל ירושלים קודם כל בגלל זה. נכון, הוא גם מאמן מצוין, מוצלח ומעוטר. זה חשוב כמובן – אך זה לא הסיפור. אם יש משהו שאוברדוביץ' הצטיין בו לאורך הקריירה שלו, הרי זו היכולת לבנות קבוצות קשוחות, בעלות הגנה אגרסיבית ותרבות ברורה שמתחילה מחוץ לפרקט אך באה לידי ביטוי גם עליו. מונאקו וקובאן שלו היו כאלה שנבנו בצלמו ובדמותו – הן מקצועית, והן תרבותית.

גם הדמות שלו, שמוכרת מסרטוני הצעקות, ההתפרצויות, ההרחקות ושלל ה"הצגות" על הקווים – הוא בדיוק מה שהפועל ירושלים צריכה. לא מפני שצעקות מנצחות משחקים, אלא מפני שהן משדרות אכפתיות, דרישות וסטנדרט. הן מייצרות תחושה שיש מישהו שמוכן להילחם על כל פוזשן ועל כל הפסד. הן יוצרות תרבות ומסר שמחלחל לשחקנים, לאוהדים ולהנהלה. אוברדוביץ', כמו דז'ילה, הוא מאמן טוטאלי. הוא לא מתמקד אך ורק מהג'אמפ בול ועד הבאזר אלא שואף להנחיל את התרבות שלו בצורה טוטאלית בכותלי המועדון. במצב הדברים הנוכחי – נראה שהפועל ירושלים משוועת לזה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

רבים זלזלו ב"תהליך" שעליו דיברו קברניטי המועדון, ובראשם מתן אדלסון. אני חושב שבמידה רבה – בצדק. "תהליך", בעולם הספורט, אינו יכול להיות מוזן רק מיצירת מעטפת, מפיתוח מחלקות מקצועיות, מהגדלת תקציב השחקנים או משלל מהלכים ניהוליים קרים, חשובים ככל שיהיו. כל אלו הם תנאים הכרחיים – אך אינם מספעקים. תהליך אמיתי מתחיל באסטרטגיה. בזהות. בהבנה ברורה של מי אתה ומה אתה רוצה להיות. את זה כסף לא יכול לקנות. את זה שום סמינר לא יכול ללמד. בשביל זה צריך מנהיגים מהסוג של סשה אוברדוביץ'.

אוברדוביץ' הוא אחת הדמויות הצבעוניות ביותר שהיו זמינות להפועל ירושלים. ובמועדון שסובל בשנים האחרונות ממחסור בזהות ברורה, צבע אינו גימיק. הוא אינו תחליף למקצוענות, כמובן, אך הוא עשוי להיות המרכיב שחסר כדי לחבר מחדש בין הקבוצה, המועדון והקהל. את ההצלחה המקצועית של אוברדוביץ' אי אפשר להבטיח, אבל אם הוא יצליח להחזיר להפועל ירושלים את תחושת האמונה, התשוקה והזהות – הוא כבר יפתור את הבעיה הגדולה ביותר של המועדון בשנים האחרונות.