נייר לקמוס הוא נייר שכאשר הוא בא במגע עם חומר אחר, הוא מגיב אליו בהתאם לרמת החומציות שלו ומשנה את צבעו. מכבי תל אביב הזאת של עודד קטש – קבוצה איכותית מאוד, מאומנת לעילא וכשהיא פוגשת מאצ'אפ לא רע – היא נייר הלקמוס של הפועל ירושלים.
אם נשים רגע בצד את האכזבה מאובדן התואר הנחשק בדמות גביע ווינר, הפועל קיבלה טבילת אש ושיעור משמעותי מאוד, חשוב יותר מכל תוצאה שהיתה למשחק הזה. כי האמת היא, שלעומת לא מעט משחקים בין הקבוצות שבהם התוצאה פשוט שיקפה את פערי הרמות והאיכות בין הסגלים – הפעם זה לא היה המקרה.
במשך כמעט שלושה רבעים, ידם של האדומים היתה על העליונה. התוצאה היתה רק הביטוי למשהו עמוק יותר: אגרסיביות חריגה של הירושלמים, לחץ על כל המגרש, התנפלות על הריבאונד, הגנת עזרה מתואמת ומדויקת – כל הדברים והעקרונות שחרוטים בתעודת הזהות המקצועית של סשה אובראדוביץ'.
סולידיות. קשיחות. אגרסיביות. אלה המילים שמתארות את הפועל של אובראדוביץ' עד כה. כולן מעידות על אופי, על עקביות, על ה"בדרך כלל". אבל נדמה לי שמכבי תל אביב ניצחה את הפועל ירושלים בדיוק במה שאין במילים האלה. התפוצצות. קילריות. היכולת לקחת משחק – ולהרוג אותו.
בהיעדרו של ג'ארד הארפר, ירושלים לא הצליחה לגמור את המשחק. וכשמכבי הצליחה לסגור לה את הברז ולהוציא את הכדור מהידיים של קני לופטון ושייק מילטון, הדברים התחילו להיראות לא מספיק טוב, וזה בלשון המעטה. גם מכבי, המאומנת והיציבה, גירדה מלמטה את הירושלמים במשך דקות ארוכות – עד שבריסט ולונדברג החליטו שנמאס להם.
במבט קדימה, את המשחק השוטף שלה ירושלים עוד תשפר. בזה אני בטוח. היא תצליח לשמור על אינטנסיביות לאורך יותר זמן, לשפר את האגרסיביות והדיוק שלה ולהגדיל את רמת התיאום. אבל כל אלה לא יספיקו אם היא לא תצליח להתעלות במשחקים הגדולים – ולהביא לשולחן אס. מישהו שיידע לטרוף ולגמור את המשחק. קילר.
לשחקן הזה קוראים ג'ארד הארפר. ואם יש משהו שהמשחק הזה הוכיח, הוא שנראה שהרבה מאוד מהעונה הירושלמית תתבסס על שאלה אחת גדולה. האם, כשיגיעו הרגעים האלה – יוכלו לקרוא לשחקן הזה לורנזו בראון?
ג'ראד הארפר. הקילר שחסר (צילום: באדיבות הפועל ירושלים)
תגובות