המפעל להנצחת זיכרון השואה עומד כיום בפני אתגרים לא פשוטים, והזמן החולף אינו מקל על כך. מספר הניצולים החיים הולך ומתמעט, ואיתו הולך ונעלם הסיפור בגוף ראשון. ביד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, החלו בשנים האחרונות להאיץ את מהפכת הדיגיטציה של התיעוד. זאת, במקביל למבצעי איסוף מאסיביים של פריטים ועדויות, שהביאו בחמש השנים האחרונות למהפכה חסרת תקדים בהיקפי תיעוד השואה.
ד"ר חיים גרטנר (צילום: רונה זלצר)
"האתגר הכי גדול שלנו הוא עיצוב זיכרון משמעותי, בייחוד אצל הדור הצעיר", מספר ל"כל העיר" ד"ר חיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים של יד ושם, וזאת לקראת יום השואה שיצוין החל מהערב, ראשון, 23.4 ועד מחר, שני, 24.4. "האגף אחראי על כל תשתית הידע והמידע, ובכלל זה מפעל התיעוד, עדויות, נספחים ותצלומים, מהארץ ומהעולם, ומיזם מסיבי של עד 15 מיליון עמודי תיעוד בשנה – מקור וגם העתקים. האגף עוסק גם בהנגשה של התיעוד לציבור הרחב – דיגיטציה של כלל החומרים, סריקה, רישום וקטלוּג שלהם, וכך מיליונים של העתקים בשנה עולים לרשת. התחום השלישי הוא איסוף כל המידע על שמות הקורבנות, ההיסטוריה שלהם וסיפורי החיים שלהם. בהדרגה מעלים העתקים סרוקים של תיעוד לאינטרנט, כדי שאנשים יוכלו באמת להשתמש בהם".
למעשה, האיסוף של התיעוד ביד ושם התחיל מיד עם הקמתו ב־1946, ואיסוף המידע על הקורבנות החל לאחר חקיקת חוק יד ושם ב־1953. במשך עשרות שנים כללה הפעילות מילוי דפי עֵד ואיסוף תמונות, אבל רק ב־2004 החל מפעל ההנגשה הדיגיטלי, ששינה את פני מפעל שימור הזיכרון. "התחלנו לעלות את החומרים לאינטרנט ב־2004 ומאז אנחנו מוסיפים עוד מידע למאגר הקורבנות שלנו, שמבוסס על מכלול התיעוד שלנו. אם בתחילת 2004 ידענו על 2.7 מיליון שמות של קורבנות שואה, היום אנחנו יודעים על 4.7 מיליון, כמעט כפול", מספר ד"ר גרטנר.
יד ושם (צילום: באדיבות יד ושם)
מה השתנה בעשור האחרון?
"הוספנו יכולת מתודולוגיה וטכנולוגיה מתוחכמת שפיתחנו ביד ושם, שתומכת ביכולת שלנו לאתר מידע אישי בתוך התיעוד שלנו. כל מידע שמקבלים על אדם יהודי בשואה, אנחנו ממחשבים ומהנדסים בטכנולוגיה הזו. בעשור האחרון זה מאפשר לנו באופן שיטתי, ובמסות מאוד גדולות, להוסיף עוד מידע על הקורבנות, ולא סתם מסות אלא הרבה מאוד מידע עומק, כי לפעמים אפשר למצוא יותר מפריט מידע אחד ברשימה של הגטו, רשימת חולים, רשימת גירוש ופספורט".
איך המהפכה הדיגיטלית השפיעה על משמעות הזיכרון?
"הנאצים הרי רצו לא רק להרוג את כל היהודים אלא גם להשמיד את היכולת שלנו לדעת מי הם היו ומה קרה להם. לכן הדבר הראשון, כדי להתחבר בכלל לסיפור ולדעת מה היה ולזכור, הוא קודם כל לנסות לשחזר את הפאזל הענק הזה של החורים השחורים בזיכרון היהודי, וזה אפשרי רק באופן שיטתי. לכן ביד ושם, מאז ומעולם ובעיקר בשנים האחרונות, מבינים שצריך למצוא דרכים מתוחכמות לאסוף למקום אחד את כל המידע הענק הזה, לא רק ברמת הסיפור הגדול אלא גם ברמת הסיפורים הקטנים שמרכיבים אותו.
"מעבר לזה", מוסיף ד"ר גרטנר, "האתגר הגדול עם הדור הצעיר, הנכדים והנינים, הוא ליצור זיכרון משמעותי שייגע בהם. אחת הדרכים היא לחבר אותם לפנים, לסיפור חיים, והדבר הענק הזה שאנחנו עושים מאפשר לאנשים לשחזר קורות חיים של אדם, של משפחה, של קהילה, שלא נותר אף אחד שיספר את הסיפור שלהם.
יד ושם (צילום: באדיבות יד ושם)
"יש מבצעים שאנחנו עורכים בשנים האחרונות, למשל 'לאסוף את השברים' – מבצע איסוף לאומי בכל הארץ של פריטים מתקופת השואה", מציין ד"ר גרטנר. "אנחנו קוראים לאנשים לבוא ולמסור פריטים שיש להם בבית מתקופת השואה. זה יכול להיות תצלום, תעודה, מסמך, מכתב, חפץ שיש מאחוריו סיפור, יצירת אמנות, קטע סרט מתקופת השואה וכדומה. זה כולל גם את שנות ערב המלחמה וגם את ניסיון הניצולים לחזור לחיים מיד אחריה.
"חשבנו שהמבצע יארך שנה, וכעת זו השנה השישית כבר", אומר ד"ר גרטנר. "כמעט מדי יום יש לנו צוות שמגיע לבתים של אנשים בכל רחבי הארץ. פגשנו עד היום כ־10,000 איש בביתם, שמסרו לנו יותר מ־220 אלף פריטים מתקופת השואה, מספר מדהים, ועוד היד נטויה. עד המבצע היו לנו בסך הכל כ־200 אלף תצלומים של אנשים שנספו בשואה, אחרי כל שנות האיסוף, ומאז המבצע נוספו בערך 80 אלף. מצאנו גם הרבה יומנים מקוריים שנכתבו מתחילת השואה. בתחילת המבצע היו ביד ושם בערך 400 יומנים, מובן שנכתבו הרבה יותר אבל זה מה שנשאר, ובמהלך המבצע מצאנו כמעט 200 נוספים, כי זה הדבר שאנשים שומרים הכי קרוב.
"פריט אחד הוא היסטוריה שלמה", מדגיש ד"ר גרטנר, "סיפור חיים בקפסולה, משהו ממוזער, אבל דרכו אתה חוזר לסיפור. גם הרבה יותר קל להתחבר לסיפור של פריט, למשל חפץ, יומן, אלבום, בובה או בגד של מישהו שהכרת שנספה בשואה".
לצד איסוף הפריטים ופרויקט הרישות, באגף הארכיונים נמשך במרץ איסוף העדויות של ניצולי השואה. זהו, לדבריו של ד"ר גרטנר, "רכיב אחד מאוד שיטתי מתוך התיעוד, שיד ושם אסף ממש מהקמתו. אנחנו אוספים באופן שיטתי את כל התיעוד".
יד ושם (צילום: באדיבות יד ושם)
מהם השינויים שנעשו באיסוף העדויות?
"בהתחלה אלו היו עדויות בכתב, אחר כך באודיו ומשנות ה־80 גם בווידאו. יש לנו ביד ושם בערך 129 אלף עדויות סך הכל, גם עדויות שאנחנו עצמנו רושמים וגם עדויות שגופים אחרים אספו בעולם. אם נספור, נגלה שיש בערך 40 אלף עדויות של אנשים שחיו בארץ – פחות מעשרה אחוז מניצולי השואה שהגיעו לארץ אחרי המלחמה. אנשים, בהתחלה לפחות, לא כל כך מסרו את סיפוריהם, ואחרים לא כל כך רצו לשמוע. ואם אנשים רצו לספר, לא תמיד היה מי שיקשיב ויראיין.
"לכן אנחנו עובדים ממש נגד השעון, אם מישהו פונה כדי לספר – יכול להיות שמחרתיים כבר לא יהיה את מי לראיין. אנחנו מפעילים עשרות צוותים, בין שבעה לעשרה בממוצע ביום ברחבי הארץ. בשנים האחרונות מנסים לראיין בין 1,000 ל־1,200 ניצולים בשנה. אנצל את ההזדמנות הזאת לקרוא לניצולים או לקרובי המשפחה שלהם: אם מישהו לא מסר עדות, שיפנה אלינו. הקול הזה בגוף ראשון, יש לו חשיבות רבה ביותר. 'אני הייתי שם וזה מה שראיתי' – את זה יכול אדם להגיד היום, ומחר כבר פחות נוכל לשמוע אותו. איסוף העדויות והפריטים הם שני מאמצים ישראליים שלנו כאן, אבל אנחנו פועלים בכל העולם".
האם המציאות מציבה אתגר גדול יותר היום מבחינת תודעת השואה?
"כן, עיצוב הזיכרון אצל הדור הצעיר. בית הספר הבינלאומי להוראת השואה הוקם לשם כך. לצד זה, הפעילות בתחום שאני מופקד עליו היא במיזמי איסוף תשתית והנגשה משמעותיים בכלים הטכנולוגיים העכשוויים, כאלה שבני הנוער מחוברים אליהם. אנחנו מחוברים בכל הרשתות החברתיות, ועושים פעילויות באינטרנט, באופן אקטיבי, לא רק מחכים שיבואו אלינו. בשנה שעברה היו למעלה מ־18 מיליון ביקורים אצלנו באתר האינטרנט. אנשים נעזרים בכלים החינוכיים שלנו, במאגרי המידע שלנו ובמגוון עצום של כלים".
ביום השואה, שני, ייפתח כמו כל שנה מוזיאון יש ושם לציבור הרחב, ובמקום יתקיימו סיורים מודרכים.
למסירת פרטים אישיים ולתיעוד צרו קשר עם יד ושם – 026443888.
