אבי התעקש לצום בכל יום כיפור, אם כי היה חילוני גמור. ביום הקדוש הוא נהג להסתגר בחדרו ולהגיע לסלון רק בתום הצום. אימא שלי תיעבה את הדת, לא צמה אבל כיבדה את רצונו של בעלה והנהיגה משטר של שקט חגיגי בדירה. אבא לחם כל ימיו בחרדים בעיר, והגן על זכותם של החילונים לקיים אורח חיים משלהם. עם זאת, שמר על רגש חם לחרדים, שהיו חלק מזיכרונותיו על עיירת הולדתו באוקראינה, שבה הושמדו כמעט כל היהודים. אבא עלה כבר בשנת 1931, ודיבר עברית מעולה שאותה למד בבית הספר העברי "תרבות". אבל המהות החילונית של חלק מהקהילה הציונית בעירו לא הצליחה לטשטש את המעורבות החרדית בכל תחומי החיים. סבא שלי למשל התגורר בסוף ימיו בשכונת שערי חסד בעיר, הקפיד על לבוש חרדי ועל תפילות קבועות בבית הכנסת. הוא תמיד הצביע בעד מפא"י, ולא ראה שום סתירה בין תמיכתו בתנועת העבודה לבין דבקותו במורשת אבותיו. כאשר סבא התעוור (1938) סמוך מאוד לעלייתו ארצה התארגנו חבריהם של הוריי בבחרות הסוציאליסטית, ערכו מגבית בין החברים ואפשרו לאבי לקח את סבא לניתוח עיניים בהולנד. גם בהולנד נערכו החברים לעזור לאבי, והניתוח עבר בהצלחה. רבים מהחברים בארץ השפלה נרצחו בידי הנאצים. אחד הניצולים, ד"ר יעקב ארנון, עלה אחרי המלחמה ולימים מונה לתפקיד מנכ"ל משרד האוצר.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
סבא נפטר בהר הצופים אחרי מלחמת העולם השנייה אבל אבא המשיך לצום ביום הכיפורים ונטע בנו את התחושה שיש ליום הקדוש משמעות אישית ומשפחתית, ולא רק דתית. אנחנו לא צמנו והסתתרנו כרגיל במטבחה החם של אימא. בקרב חבריי הקרובים אף אחד לא צם, למעט כמה מהם שבאו אלינו לאכול. הם התייחסו לחילוניות כאל דבר מובן מאליו, ואווירת החג והשקט מסביב תרמו בנדיבות את ממד החגיגיות. לא אכלנו ולא עישנו בגזוזטרה שפנתה אל הרחוב. הרצון לא לעלוב בשכנים היה חלק מהחינוך שלנו ומהשקפת העולם. כאשר ההורים עברו לקרית משה הדיסקרטיות היתה מובנת מאליה. זה היה לפני שהחרדים השתלטו על כל האזור והחלוקה היתה בין דתיים לאומנים פשיסטים למחצה לבין החרדים. עוד היו בשכונה איים של אנשי תנועת העבודה, נהגי המקשר, עובדי סולל בונה, פקידי הסוכנות היהודית ומורים לשעבר בזרם העובדים בחינוך. גם אלה התנקזו בהדרגה לבתי אבות או לבתי העלמין ובניהם עברו למקומות אחרים, בעיקר מחוץ לירושלים. אפילו אבי לא היה מסתדר היום בשכונה כזאת, חרף היחס המיוחד שלו כלפיי החרדים.
אני גרתי אז במושבה היוונית, וליד ביתנו נבנו שני בתי כנסת גדולים, שהפכו את יום הכיפורים לחג הרשמי של השכונה. החרדים המזרחים לא הפריעו לאיש, אולי קצת הזעיפו פנים כאשר שוטטנו בבגדים רגילים ונראינו חילונים להכעיס. בבית במושבה היוונית תפסה אותנו מלחמת יום הכיפורים הנוראה ולשנים אחדות איבד יום כיפור את קסמו. הקסם חזר בהדרגה. לא ניתן להתחרות בשקט המוחלט שאופף את העיר. יש בו אלמנט של קדושה אמתית כאילו חיכתה העיר אלפיים שנה למען היום הקדוש. היינו מעדיפים להישאר עם יום הכיפורים לעוד כמה שבועות, ובלבד שלא ניתקל בעובדי האלילים מהשטחים הכבושים, המציפים את רחובות העיר בחול המועד סוכות.
באחד מימי כיפור פגשתי בשכונה את אחד מחבריי הבלקנים, שהיה נשוי לאישה נחמדה מאותה תפוצה. הוא נזף בי על הכבוד המופרז שאני רוחש לחרדים וטען שרק פעולה מכוונת לחלל את כל החגים וכל המועדים תרכז כוחות רבים מהנוער החילוני להיאבק על הגדרתם העצמית. הזעפתי פנים. הבא לגור ושפוט ישפוט? ייתכן שהוא בכלל צדק, אבל לדעתי יש לשמור על חיים משותפים בטקט ובשלווה. לא שכנענו איש את רעהו, ובסוף השיחה הוא אמר לי ביותר משמץ של לגלוג, "צום קל". מאז קיים נתק בינינו שנמשך עד עצם היום הזה. פגשתי באותו יום גם שכנים חרדים אדיבים ונחמדים, וזה איפשר לי להתנער מהשיחה עם "הבלקני" ולהביט סביבי בנחת, אולי אפילו בחיבה.
- רק בת 38: הטרגדיה של קארין שמואלי ז"ל ממלחה
- רצח מיכל סלה ז"ל: "משימת החיים החדשה שלנו היא לגדל את הבת של מיכל"
- ההלם והזעם: תלונות על מרוצי כביש מסכני חיים סמוך לגילה – איפה המשטרה?
- חודש המודעות לסרטן השד: כ-350 נשים בירושלים מאובחנות מדי שנה
אומרים לנו שיום כיפור נועד גם לנער מעצמנו את החטאים, אבל אני הייתי מאוהב בכל חטאיי, ולא ניסיתי כלל להתנער מהם. הגעתי למסקנה שאני מאוהב בחגיגיות, בלבוש הלבן הצח, בהבעת הפנים הנינוחה על העוברים ושבים, בריח הניקיון באוויר. את אבא לא הייתי רואה במהלך היום, ורק בסוכות נהגנו לסייר במאה שערים ולעשות היכרות מחודשת עם בתי הכנסת. את "כל נדרי" שמענו תמיד בבית, משירה אדירה שבקעה מבתי הכנסת בסביבה. תמיד שרתי את זה בעקבות המתפללים, והאחים שלי לגלגו עליי במקצת. אבל כאשר אבא שר את זה, יכולנו לשמוע את ההד מתפילות בית הכנסת המרכזי בזדולבונוב, עיירת הולדתו. את העברית רכש אבא מרובנו הסמוכה, שהיתה עיר ואם בישראל; היידיש הייתה זדולבונובית לגמרי, עסיסית ומצחיקה אפילו לאנשים שלא ידעו את השפה.
קראתי קצת על העיירה של אבא בזמן השואה. הוא ורוב בני משפחתו כבר חיו בארץ ותעשיין גרמני מהזן של אוסטר שינדלר הגן על היהודים ככל יכולתו. בסופו של דבר נרצחו רובם. ביום הכיפורים האחרון שלהם הם זעקו וביקשו את רחמי השם, אבל ללא הועיל. כל בתי הספר ובתי הכנסת של היהודים נהרסו לגמרי, אבל בת דודתי שביקרה שם לפני כמה שנים מצאה כמה מצבות בעברית. לא הצלחתי להגיע לאוקראינה או לחבל ווהלין הסמוך לגבול פולין. עם זאת, עיירתו של אבא פוקדת אותי לעתים קרובות בחלומותיי. קשה מאוד להמחיש לעצמנו את אכזריותם של קלגסים הרוצחים קהילות שלמות שלא עשו להם כל רע. כל נדרי קשור אצלי דווקא עם אבא, ו"האינטרנציונל" קשור בזכרה של אימא, שהיתה סוציאליסטית נלהבת.
אחרי שאבא נפטר לפני יותר מ-30 שנה, דעך זוהרם של החגים ואיש לא הזכיר את "בין כסה ועשור" (הימים הנוראים בין ראש השנה ליום כיפור) שהיה שגור על לשונו. תמיד אהבתי את ראש השנה, אבל יום כיפור שימר בתודעתי את ייחודו. לא אכפת לי כלל שירושלים סגורה ומסוגרת בחגים האלה, ואני חש כחלק מעירי, בן מבניה, חרף הניכור ולעתים האיבה בין הקהילות השונות בעיר. אני כבר לא מאמין שאפרד ממנה אי-פעם, או שאציין לעצמי את יום הכיפורים רחוק ממנה. האוויר הנקי בתקופת החגים כאילו נשלח ממרום כדי להאציל עלינו תחושה של קדושה.
