השבוע הטור נכתב בכאב גדול. ביום שלישי בבוקר התבשרתי על פטירתה בטרם עת של רוחי (רחל-הניה) שיצקובסקי-איבקר, בת 54 במותה, שהיתה לפני הכל אישה, אמא לשלושה ילדים, בת, אחות, חברה ואהובה.
דמות מדהימה ומיוחדת, מייסדת ומנכ"לית עמותת הדדי – המרכז למתמודדות עם סרטן השד. אישה שלקחה את סיפור מחלתה האישי, ההתמודדות הפרטית שלה, והפכה אותה למקור של כוח ומידע עבור נשים אחרות. שימשה עוגן, כתף ותמיכה לאינספור נשים ברגעים הכי קשים, כואבים ומבולבלים שלהן.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
היכרותי האישית עם רוחי התחילה לפני קצת יותר מארבע שנים, כאשר ארגנתי ערב מודעות לחשיבות גילוי מוקדם של סרטן השד בשיתוף ובאירוח בית החולים שערי צדק, עבור קבוצת האמהות שלי "אמהות ירושלמיות (והסביבה)". שערי צדק הזמינו את רוחי לספר את סיפורה האישי. רוחי ריתקה אולם מלא במאות נשים ואמהות, צעירות יותר ופחות בסיפורה המצמרר. ניתן לצפות בהרצאתה כאן.
אך אני בוחרת להתמקד בחלק אחד חשוב (מיני רבים) בתחילת ההרצאה שלה, בו היא מספרת איך בגלל ההיסטוריה הבריאותית במשפחתה, היא ידעה כבר כשמצאה את הגוש, שהוא יתגלה כסרטני. איך כשחזרה הביתה מדגימת הביופסיה, הדבר הראשון שאמרה לבעלה היה, שצריך לחגוג לבן שלהם יומולדת (שחל באותו החודש) מיד ועכשיו. כי בעוד שבוע כשיגיעו התוצאות, החיים שלהם הולכים להתבלגן, והיא לא רוצה שהם לא יספיקו לחגוג לו ויפספסו את המאורע.
החלק הזה בסיפור מטלטל אותנו כהורים. הוא שם לנו מראה מול הפנים לדבר האמיתי, החשוב ביותר בחיינו, הילדים שלנו. הוא מזכיר לנו איך ולמרות החיכוכים, הקשיים, העייפות, הנדנודים והקושי הכרוכים בגידול ילדים – בשורה התחתונה הם כל עולמנו, עבורם אנחנו חיים. ובדיוק עכשיו בסיומם של החגים, כשכולם סובלים מעודף ארוחות משפחתיות, ימי חופש גדושים, היעדר שיגרה ובעיקר נהנים מהבדיחות של "יאללה שרק יחזרו כבר למסגרות", אנחנו צריכים להודות בלבנו על כל רגע שזכינו לחגוג כמשפחה, על כל הסבה לארוחה שמחה, על כל טיול או סתם יום חופשה שהיינו בו יחד, כמשפחה!
הרגעים הקטנים האלו, שלפעמים נלקחים כמובנים מאליהם, אלו שמוציאים אותנו מהשגרה ומעמיסים עלינו אתגרים, בדיוק עליהם אנחנו צריכים להיות אסירי תודה יותר מתמיד. על כך שזכינו להיות חלק ממשפחה. לאהוב, לחוות, ליצור זיכרונות.
אז השבוע אני מקדישה את הטור לזכרה של רוחי ז"ל, לחיזוק המסרים ששתלה, לזכות לקבל ממנה תזכורת לחשיבות משפחה, למען כל הנשים שחיזקה, תמכה והצילה באנרגיות ממלאות שמחת החיים שלה, מנצלת את הבמה להודות לה על כל מידע שהעניקה בכל תיוג בקבוצה, על כך שתמיד היתה זמינה למען כולן, בכל יום ובכל שעה. ומבקשת אני כאן, למענה, למען כיבוד צוואתה – לכו להיבדק. גילוי מוקדם יכול להציל חיים.
ועכשיו לכו לחבק את המשפחה שלכם, ושננו לעצמכם כמה ברי מזל אתם ובעלי זכות שזכיתם בהם.
מיכל
מיכל פישמן-רואה (צילום: יולי שוורץ)
