היכן טמונים אוצרות בית המקדש הראשון, ארון הברית וכתרים של דוד ושלמה, טבעותיהם וחרבותיהם? לקצין הבריטי המוכשר מונטגיו פארקר (1978-1862) היתה תשובה על שאלה זו, שהסעירה את דמיונם של כל חוקריה הרציניים של ירושלים, מאז תחילת המחקר הארכיאולוגי בעיר באמצע המאה ה-19.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
מחפשים דירה בגילה? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים
פארקר, בן אצולה אנגלי שחפר באזור עיר דוד בין השנים 1909 ל-1911, הושפע מחברו הפיני ואלטר יובליוס, אשר עסק בחקר תקופת מלכי יהודה ומצא כביכול, רמזים מוצפנים על מקומם של קברי בית דוד וארון הברית. בהיותו גם מודד קרקעות וגיאוגרף, יובליוס הגיע למסקנה כי מאזור מעיין הגיחון מובילות מחילות תת-קרקעיות אל תוך הר הבית, ושם בחללים נסתרים ניתן למצוא את אוצרות בית המקדש הראשון. במקום זה, המהווה נקודת מוצא לחיפוש מעברים אל הר הבית, גילה בשנת 1867 החוקר הבריטי צ'ארלס וורן, מערכת מים מימי בית ראשון ופיר הנקרא על שמו "פיר וורן".
מונטגיו פארקר בירושלים (צילום: מתוך ויקיפדיה)
הודות לכסף הרב שגייס פארקר, כ-25,000 ליש"ט, לרעיון שניתן לגלות אוצרות גנוזים בירושלים, הוא הצליח להשיג בטורקיה זיכיון לחפירות באזור גבעת העופל ומעיין השילוח (בשנת 1908). תמורת 500 ליש"ט והבטחה כי מחצית משלל הממצאים יוענקו לקופת האוצר הטורקי, שלחו הטורקים לירושלים שני נציגים בכירים שהשגיחו על החפירה. ביולי 1909 הגיעה משלחת בת שמונה חברים לירושלים (ביניהם מהנדס ו"קורא מחשבות"), והחלה בחפירה יסודית באזור הגיחון ובמערכת פיר וורן. תושבי ירושלים שמעו, מהדלפות מכוונות, כי אנשי הקבוצה מאנגליה, מתכוונים להקים בית חולים ציבורי באזור העופל. המשלחת התגוררה באוגוסטה ויקטוריה ומדי יום ירדו חבריה לאתר, רכובים על גבי חמורים בליווי משרתים וטבחים. ברם, ריבוי הפועלים המקומיים שהם העסיקו, המסתורין שהחפירה היתה אפופה בו ושומרי הראש החמושים, עוררו חשד כי מטרת המשלחת הינה חיפוש אחר אוצרות קדומים. לאנשי המושבה האמריקאית, שהתיידדו עם האורחים מאנגליה, התברר שאין ביניהם אף ארכיאולוג, שהם אינם עורכים רישומים, וכי למעשה זוהי חבורת הרפתקנים עליזה.
רוצים להישאר מעודכנים?
לאור הביקורת הגוברת נגד חפירותיהם, החליט פארקר לצרף למשלחת את הארכיאולוג הצרפתי לואי וינסאן, מהמכון למקרא בירושלים. בזכותו של וינסאן היה גם ערך ארכיאולוגי לחפירות סביב מעיין השילוח. במנהרות המסתעפות ממנו התגלו גם כלי חרס האופייניים לתקופה היבוסית הקדומה. כמו כן נוקתה נקבת השילוח מכמויות גדולות של משקעי סחף. אולם למרות המאמץ הרב, לא נתגלה זכר למנהרה סודית המובילה אל מתחת להר הבית. פארקר המאוכזב מהכישלון למצוא מטמונים, החליט לעשות מעשה נועז, שעליו לא ידע לואי וינסאן ולא הובא בסוד התוכנית. לפני 112 שנים, באפריל 1911, חלו בו-זמנית חג הפסח, חג הפסחא הנוצרי וחגיגות נבי מוסה של הערבים. אלפי מוסלמים התקבצו במדבר יהודה לחגיגות נבי מוסה, ופארקר החליט שהוא עובר לשבוע ימים לחפור בסתר מתחת למתחם הר הבית עצמו. הוא שיחד את הממונה על מסגדי הר הבית, ובתמורה נשלחו השומרים לחופשה לרגל החג. חבושים בתרבושים אדומים לראשיהם, נכנסו פארקר ואנשיו באישון לילה למתחם הר הבית. במשך תשעה ימים ותשעה לילות רצופים הם חפרו באזור אורוות שלמה ובאתר הקרוי "באר הרוחות" שמתחת לכיפת הסלע. ברם, שום דבר הראוי לציון לא נתגלה בחללים ובתעלות התת-קרקעיות, ושום אוצרות חבויים לא נותרו במקום מימי בית ראשון.
משלחת פארקר רכובה על חמורים (צילום: מתוך ויקיפדיה)
החפירה מתחת להר הבית נתגלתה במקרה, כאשר אחד משומרי היכל כיפת הסלע, שלא היה בסוד העניין, הגיע בחצות להר כדי ללון במבנה, כי ביתו היה מלא באורחים. השומר הבחין במתרחש והזעיק עזרה. גרסה נוספת מספרת כי השוחד שקיבל השומר לא סיפק אותו, ולכן החליט לחשוף את מעשי המשלחת. השמועה כי נוצרים חדרו מתחת לסלע המקודש, ובכך נעשה "חילול הקודש", פשטה במהירות, וההמון הערבי הנזעם, שהשתתף באירועי נבי מוסה, החל להתפרע בירושלים. פארקר ואנשיו נמלטו ליפו. הם הצליחו להערים על פקידי המכס, עלו על היאכטה שהגיעו עמה והפליגו מיד לאנגליה. כך הצליחו להתחמק מהעונש הצפוי להם, לולא נתפסו. הזעם של ההמונים גרם לשלטונות הטורקים לאסור את נציגי הצבא שפיקחו על המשלחת, וגם מושל ירושלים הועמד למשפט והודח ממשרתו. לאחר שוך הסערה, פרסם האב וינסאן, שצורף למשלחת אך לא היה לו חלק בקביעת מקום החפירה (הוא הורשה רק לתעד את השרידים שהתגלו בחפירות), דו"ח מסכם מממצאי פארקר באזור הגיחון. כך למרבה האירוניה – החפירה המבישה זכתה לכיסוי מדעי. וינסאן קבע סופית, לאור הממצאים, כי הגבעה הדרומית-מזרחית של העיר, שבה החלו אנשי פארקר את חפירותיהם ונתגלו גם כלי חרס מהתקופה היבוסית, היא הגבעה הקדומה ביותר בתולדות ירושלים ויש לזהותה עם עיר דוד המקראית.
וולטר יובליוס (צילום: מתוך ויקיפדיה)
במשך שנים ארוכות המשיכו המוני המוסלמים בירושלים להאמין כי חברי המשלחת נטלו בתיבותיהם אוצרות מבית המקדש וגם את כתבי הקודש, שהעידו על המסע הלילי שערך מוחמד בעיר. ועדת החקירה שקמה בעקבות האירועים, מצאה כי תיבותיהם של חברי המשלחת נבדקו טרם עזיבתם את הר הבית ונמצאו ריקות, וכי לא היתה שום גניבה של שרידים היסטוריים. ניתן לסכם, כי עד עזיבת הטורקים את ירושלים ב-1917, פרשה יוצאת דופן זו פגעה במחקר הארכיאולוגי בירושלים וביחסי נוצרים-ערבים והיא נחשבת למבישה עד היום.
כעבור כ-100 שנה, מאז ההרפתקה בחפירות המודרניות בעיר דוד שנעשו על ידי הארכיאולוגים אלי שוקרון ורוני רייך, נתגלו דליים, כלונסאות עץ, יתדות ברזל וכלי חפירה מחלידים של פארקר ואנשיו – עדות אילמת לחלום שהיה לאכזבה.
