מדרחוב בן יהודה (צילום: ארנון בוסאני)
מדרחוב בן יהודה (צילום: ארנון בוסאני)

סיפור קצר לשבת | רגעים של בהלה במדרחוב בן יהודה

'טרודי צעדה לביתה דרך מדרחוב בן יהודה. הערב כבר ירד, ואורות צהבהבים בקעו מחלונות הראווה של החנויות הסגורות. לפתע הבחינה באיש המרופט מחנות המאפים' | סיפור קצר לשבת מאת חיים ברעם

פורסם בתאריך: 8.2.19 19:59

שנים רבות אחרי שפרשה מעבודתה עמדה קשישה בתור ליד חנות המאפים במדרחוב בן יהודה. התור לא היה ארוך במיוחד, אבל טרודי מנהיים בת ה-85 לא הצליחה להגיע לדלפק. שאר הממתינים פשוט דחפו אותה, חלקם בגסות גלויה והאחרים מתוך אדישות לעצם קיומה. אחד המוכרים, בחור צעיר מאוד בעיניה של טרודי, הבחין בה ופינה את הנדחפים בתור למענה. היא הזמינה עוגה רכה במיוחד וקפה אמריקנו, והצעיר התנדב לשאת את המגש הקטן במעלה המדרגות התלולות. המקום היה כמעט ריק כרגיל בשעת צהריים מוקדמת וטרודי פתחה את תיקה והוציאה ספר די מרוט של הספר "אמריקה" של פרנץ קפקא בשפה בגרמנית. היא לא חיה מעולם בצ'כוסלובקיה, אבל ידעה שהתרבות הגרמנית זכתה בפראג למקום של כבוד, גם בעזרת היהודים הרבים שיצרו בה. שמש חורפית שלחה קרניים עמומות אל החלון הגדול וטרודי התברכה במזלה הטוב. רגליה הציקו לה קצת, והטיפוס במדרגות לא היה קל, אפילו בלי המגש.



לתוך החדר המרווח נכנס איש זקן מאוד שלא נענה לברכת השלום של טרודי. האיש היה מלוכלך מאוד ונעליו היו מהוהות, והיא חשבה שהוא מסתובב ברחובות באותם בגדים כבר ימים רבים. הוא הלך ישר לשירותים, וטרודי הסיעה את המגש לשולחן אחר. שלוותה כבר נעכרה, והיא מצאה את עצמה קוראת באותו עמוד כמה פעמים. הזקן יצא מהשירותים, נעץ בטרודי מבט עכור, ועיניו היו מלאות דם. הוא נהם לעברה בשפה בלתי ברורה, ואף מלצר לא נראה בסביבה. לבסוף התנהל לאיטו במורד המדרגות וקילל את אלוהים בעברית. טרודי התחלחלה; היא תמיד היתה אתיאיסטית והוריה בברלין היו סוציאליסטים שהתנגדו לעמדת מפלגתם בעד אישור תקציב המלחמה בשנת 1914. אלא שהקללות כלפי אלוהים בקולו הצרוד של הזקן הפחידו אותה. "רק אלוהים עצר מעשי אלימות מצד אנשים מסוימים", נהג לומר אביה הרופא. הוא התכוון לאנשי המיליציות הנאציות לובשי החולצות החומות, שהציפו את מדרכות העיר וחיפשו מדנים. רבים מבאי ביתם של משפחת מנהיים בברלין היו משכילים יהודים שהעריצו את גרמניה. ד"ר אייזק מנהיים סלד מגרמניה עוד לפני 1933, ושנא אותה ממש אחרי שאדולף היטלר עלה לשלטון. הוא שלח את טרודי לבית דודה אלפרד, שהיה רופא עיניים מצליח בתל אביב. כאשר נותק הקשר עם הוריה לבה ניבא לה רעות. "קיבלתי כרטיס לכיוון אחד למזרח התיכון", אמרה לחברותיה בבית הספר, "ולא תהיה לי דרך חזרה".



טרודי לא גויסה לצבא בגלל רשרוש בלב, והלכה לעבוד במסעדה מרכז אירופית ברחוב בן-יהודה בתל אביב. אבל לבה יצא לירושלים הקרירה. המשפחה קנתה לה דירונת לא יקרה בפאתי רחביה, היא פגשה בשכונה הרבה דוברי גרמנית ומלצרה במשך שנים רבות בבתי קפה שונים במרכז העיר. דודהּ סיפק לה ספרים בגרמנית והאיץ בה ללמוד באוניברסיטה. טרודי סירבה. היא חששה מאוד מאנשים צעירים ואתלטיים, וסלדה מכל גילוי של ביטחון עצמי מופרז. היא ממש פחדה מגברים, אבל כשהתנסתה בסקס עם שותפים מבוגרים ממנה היא נהנתה עד גבול מסוים.

אחד מ"המחזרים" (כך נהגה לכנות אותם) קנה לה מנוי לתזמורת הפילהרמונית. טרודי גדלה בבית של חובבי מוזיקה קלאסית וקיבלה את המתנה כמחמאה. היא בזבזה את חסכונותיה הדלים על בגדים אולי לא מפוארים, אבל מתאימים לאולם הקונצרטים בבנייני האומה. את גוסטאב המחזר פגשה בבית הקפה בבן יהודה שבו עבדה. הוא היה יהודי גרמני כמוה, והיא הוקסמה מנימוסיו הטובים ומאיבתו המרה לגרמניה. הוא היה נשוי, כמובן, היא הבינה זאת וקיבלה את המציאות כמו שהיא. גוסטאב היה פעיל בליכוד אבל טרודי סלדה מפוליטיקה בכלל ומלאומנות בפרט. אחרי חודשים של היסוסים היא התחילה לקבל פיצויים מגרמניה, ששיפרו מאוד את מצבה הכלכלי. היא החליטה להמשיך בעבודה כמלצרית כי המגע עם אנשים ונשים מכל השכבות קסם לה. חיי הבדידות היו הצד האחד של המטבע; בית הקפה הסואן והצעקני היה הצד השני.

כמה שנים לפני שפרשה לגמלאות נתקלה במנהל בית הקפה, שמספר ממחנה ריכוז נאצי היה חקוק על זרועו. קראו לו סמואל, והוא לא אהב במיוחד את יוצאי גרמניה. הוא נולד בפולין, וטיפח טינה כלפי יהודים גרמנים דווקא במחנה הריכוז. טרודי חשבה שהוא מתייחס אליה בסלחנות יחסית. חברתה אווה נאלצה לעזוב את בית הקפה בטריקת דלת בגללו. טרודי ניסתה לשרוד בין הטיפות. הבעלים, הרמן, היה יהודי גרמני בעצמו, אבל האמין בהירארכיה מקובעת ונוקשה. אווה התלוננה על סמואל ונתקלה בקיר אטום. טרודי אפילו לא ניסתה. גיסתו של סמואל ראתה את טרודי בקונצרט וסיפרה על כך לאחותה. סמואל שמע על כך ואמר לטרודי שזה לא מקובל עליו שכמה מבאי בית הקפה יראו אותה בבנייני האומה. טרודי לא הבינה: יש לכולם זכות לחיי תרבות מגוונים ותוססים, חשבה בלבה, אבל לא העזה לומר זאת למנהל. היא רק הרכינה את ראשה, ושתקה. סמואל קיווה להוציא ממנה הבטחה שלא תלך עוד לאירועים כאלה, אבל היא סירבה.

אחיינה הצעיר מתי הגיע לבית הקפה לבקר אותה. הוא היה חייל בן עשרים, יפה תואר ורהוט. כאשר טרודי סיפרה לו על פרשת הקונצרטים הוא אמר ש"סמואל שווה מכות". טרודי נבהלה והסבירה למתי שכך תיאלץ לעזוב את עבודתה. מתי התרצה. טרודי הלכה עימו לשתות קפה במקום אחר במרכז העיר, דיברה איתו בגרמנית, שפה שהיתה שגורה על פיו. מתי לא דיבר על הצבא, ולא הביע דעות פוליטיות כלשהן. אחרי השחרור ייסע ללמוד בברלין; הוריו הבטיחו את זכויותיו כבנם של יוצאי בירת גרמניה. היא קצת התאכזבה שאחיינה האהוב מוכן לבלות שנים רבות ואולי גם להשתקע בגרמניה, אבל הוא היה אדיש לטיעונים שלה. כאשר נפרדה ממנו נישק אותה על לחיה והלך לדרכו.

טרודי צעדה לביתה דרך מדרחוב בן יהודה. הערב כבר ירד, ואורות צהבהבים בקעו מחלונות הראווה של החנויות הסגורות. לפתע הבחינה באיש המרופט מחנות המאפים. בפעם הראשונה מזה זמן רב היא ממש פחדה. כאשר האיש הפציע מהסמטה הקטנה שבין רחוב שמאי לבן-יהודה, נשמתה כמעט פרחה. הוא חסם את דרכה, חייך אליה והיא ראתה שהשיניים שנותרו בפיו היו צהובות ואפילו קצת שחורות. "אל תפחדי העלמה מנהיים", אמר לה בגרמנית רהוטה, "למדתי איתך בבית הספר". טרודי לא זכרה אותו והעדיפה לרוץ הביתה. היא לא רצתה לזכור אותו, ולא ראתה אותו עוד במרכז העיר.

תגובות

אין תגובות

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

🔔

עדכונים חמים מ"כל העיר"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר