יוסף פרידמן רצה ליזום כנס מחזור כשהגיע לגיל 80. הוא מצא את ספר הכתובות שלו, שהיה מסודר להפליא. בספר סימן את כל הנפטרים בעט כדורי אדום, ואת החולים האנושים או הסופניים בצבע כחול רגיל. יוסף תמיד עקב אחרי כל חבריו מגימנסיה רחביה, פרגן למצליחים וכאב את כישלונותיהם של המדשדשים במקומם, של הנואשים ושל הממורמרים. לא כל הנפָלים שקעו באומללות. מנשה היה שמח בחלקו, וגעה בצחוק כאשר סיפר את בדיחותיו העבשות. גם ורדה חגגה את חייה, המשיכה לחיות עם בעלה העלוב, אבל לא בחלה בקשרים רומנטיים ופיזיים עם גברים אחרים. בעלה דרור היה פנסיונר של רשות השידור, חרף העובדה שלא שידר שום דבר מימיו. הוא היה חביב מעצם טבעו ועל פניו שכנה ארשת של השלמה עם החיים. רק רמי סלד לא רק מהממשלה אלא גם מהמדינה, אבל חיוך הבוז שרבץ תדיר על פניו לא מנע ממנו לאהוב את קבוצת ההתייחסות האמיתית שלו.
- סיפור קצר לשבת | רגעים של בהלה במדרחוב בן יהודה
- מדוע הוסרה מודעת הפרסום הענקית בכניסה לעיר?
- הכבש השישה עשר, הגרסה המזרחית
איש לא קרא ליוסף "יוסי". הוא היה אולי איש רעים להתרועע אבל תמיד מתח מסביבו גדר בלתי נראית שמנעה קרבה מופרזת. בנו יגאל נהרג במלחמת לבנון ויוסף כמעט שלא דיבר על כך. אשתו נירה הצטרפה אחרי האסון לאחותה בניו-ג'רסי ל"כמה שבועות". היא לא שבה עוד. היא לא זקוקה לגט, כתבה ליוסף. נירה מצאה עבודה כגרפיקאית, אבל למעט אחותה לא יצרה קשרים עמוקים במקום גלותה.
יוסף כבר ארגן כנס כזה כשהגיעו לגיל 50. כולם כמעט התרגשו ופיזרו הבטחות על פגישות נוספות בעתיד הקרוב. הן לא מומשו. הוא עצמו התרחק מכל חבריו, אבל התקשה מאוד למצוא חברים חדשים. ייתכן שלא התאמץ די הצורך. הוא השקיע אנרגיה רבה במעקב אחרי חבריו מבית הספר, אבל הסתפק בהתבוננות מבלי ליצור קשר. נירה נהגה לומר שהוא חי בעבר. היא הבחינה ביוזמה החדשה של בעלה ממחשבה בניו-ג'רסי, אבל לא הגיבה. אפילו האבל המשותף על יגאל לא חיבר ביניהם. לכל אחד מהם היה יגאל משלו, ואפילו הזיכרונות היו שונים.
רק 10 חברים לכיתה נענו ליוזמתו של יוסף. הוא שקל לבטל את הכנס אבל נמלך בדעתו, ארגן אולם קטן באחד מבתי הספר במרכז העיר ודאג לכיבוד קל ולשתייה. השרת בבית הספר היה רק בן 40, אבל התייחס ליוסף ביראת כבוד שקצת עכרה את רוחו. ויקטור דיבר עברית סבירה במבטא רוסי כבד, וכמעט התפלץ כשיוסף הביא מביתו שני דגלים שאותם נהג להניף מחלונו בחגים חילוניים. לצד דגל ישראל בלט מאוד גם הדגל האדום, עם הכתובית "פועלי כל העולם התאחדו". הוא "הציע" להזמין גם את סטאלין, והשניים צחקו. יוסף ניסה להסביר לוויקטור שהוא וחבריו היו סוציאליסטים ולא קומוניסטים, אבל ההסבר לא התקבל באהדה. ויקטור טען שהוא עלה ארצה כדי להימלט מהדגל האדום. זה לא הפריע לו לעזור ליוסף כמיטב יכולתו.
לערב המיוחד הגיעו 40 אורחים, פי ארבעה מהכמות שיוסף צפה. כמה התעלמו מהמסורת מפגישות כאלה והביאו איתם בני ובנות זוג, שלא היו בגימנסיה רחביה; הגיעו גם כמה סקרנים ואפילו כתב צעיר מאוד מעיתון מקומי, ששמע על הפגישה בבית קפה בעיר. כולם הסתדרו איכשהו על הספסלים שהיו במקום, כרסמו מקלות מלוחים ושתו משקאות קלים. חבר שיוסף זכר אותו בקושי רב הביא עימו אקורדיאון וניסה לתדלק קצת את השמחה גם בהיעדר אלכוהול. עד מהרה החליט החבר שכדאי לעשות הפסקה "לחדש היכרויות" והתחילה ההתרועעות, שהצעירים קוראים לה היום "מינגלינג". יוסף תיעב את הלעז המזויף הזה, כלשונו, אבל לא אמר דבר. משייקה, שאיתו שירת בעבר גם במילואים, הוא ביקש להושיב את האורחים כדי שהחלק הרשמי יתחיל. בסוף השתתקו כולם ויעקב חרמון, שהיה בעל פיצוציה ברחוב הלל, הביא כמה בקבוקי ויסקי לאולם. יוסף חשב שחלי ורמי כבר נפטרו, ואיש לא ירים קול מחאה פוריטני נגד הוויסקי. יובל חזר עם כלי הנגינה שלו, והכתיב את קצב האירועים ובמידה ידועה גם את תוכנם. כולם שרו "עגלה עם סוסה" בקולי קולות. יוסף שנא את השיר הזה במיוחד, כמעט כמו את "שיבולת בשדה", אבל בכל זאת התבונן בחיוך בחבריו המזמרים. מתוכם רק אלה היתה חברה אינטימית שלו מהנח"ל, והוא שמח לראות שלא נס ליחה. לא רק שהיא שרה נפלא (עדיין!) אלא גם עיניה הירוקות ברקו כמו בימיהם בתיכון. לפני שניגש אליה הלך לשירותים להיטיב קצת את מראהו, סירק את מה שנותר משערו השופע מפעם ואפילו להזליף לגרונו נוזל, שהיה אמור לפטור אותו מריחות רעים. כאשר הלך לשולחנה היא נעצה בו מבט די אטום ורק אמרה: "זה אתה, יוסי" בלי סימן שאלה. הוא הודה באשמתו בקול רועד והיא אמרה לו: "נשארת ממש אותו דבר. יוסי זה יוסי". פניו של יוסף האדימו, היא ידעה היטב שהוא סולד מהשם "יוסי", אבל זלזלה ברגישויות שלו. הוא תמיד נמשך לבנות ואחר כך גם לנשים שלא התפעלו ממנו במיוחד. גם אשתו באמריקה, נירה, לא נמנתה על מועדון מעריצותיו. היא פשוט נדבקה אליו עד שנשא אותה לאישה.
הוא עמד מול אלה עוד דקה או שתיים, כאילו סירב להשלים עם העובדה שהיא סיכלה כל סיכוי לאינטימיות כלשהי בערב הזה, ובעצם הרסה את זיכרון הרומן שלהם בימים הרחוקים ההם. הוא ידע שמזה אין דרך חזרה, ומוטב לו להסיר מקיר חדר העבודה שלו את תמונתה של אלה שאותה תלה אחרי עזיבתה של נירה. הוא פנה לשולחנות אחרים, נכלם אבל לא לגמרי שבור לב. מקץ כמה שניות קראה בשמו ציפּה, הרכלנית הראשית בכיתה. עיניה הקטנות ננעצו בו עמוק, כאילו חיפשה נקודות תורפה כלשהן. "ראיתי שניסית להחזיר את אלה לחיים", אמרה בקולה הצרוד מחמת הסיגריות הרבות שעישנה כל חייה "זה בלתי אפשרי. היא היתה יבשה ונשארה כזאת עד היום הזה". יוסף מלמל איזו מחאה חנוקה, שלא האמין בה בעצמו. הוא הלך לביתו על אף שהבטיח לוויקטור להשאיר את המקום נקי ומצוחצח. הוא נפרד רק משייקה, שכבר הטביע את שיממונו בוויסקי, ואמר ליוסף שהיה "ערב מדליק". בבית ישב ליד המחשב וכתב פוסט לכל הקבוצה והזמין אותם לפגישה נוספת כאשר "כולנו נהיה בני מאה". אחר כך שכב בבגדיו על הספה, ונרדם לפני שהדמעות ישטפו את פניו.
