הפינה ההיסטורית: "פרשת שפירא" – אור חדש על "הזיוף" שהסעיר את עולם הארכיאולוגיה

"פרשת שפירא" קשורה בשמו של מוזס וילהלם שפירא, יהודי מומר, אספן וסוחר עתיקות ירושלמי – שבשנת 1883 הכריז כי בידיו 15 קטעי כתב יד מספר דברים המקורי, שרכש מבדואים. שפירא שילם להם סכום פעוט, עבור הגווילים שהם מצאו בכד חרס חתום, במערה בצוק שבמעלה נחל ארנון (בהרי מואב – בעברו המזרחי של ים המלח). כאשר בדק את הגווילים הכתובים בכתב העברי הקדום, נדהם להיווכח כי אלו קטעים מספר דברים, המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס, ומהווים את הגרסה הקדומה ביותר של ספר זה. בטקסט היו שינויי נוסח – מאלו המובאים בספר דברים המסורתי – הנקרא גם משנה תורה. הטקסט אינו מזכיר את מות משה, בארץ מואב המובא בסיומו של ספר דברים. שפירא הגיע למסקנה כי נזדמן לידו כתב היד המקורי – העתיק ביותר מספרי התורה, אולי אפילו העותק המקורי של משה (בן עמרם) – כי הרי אדם אינו יכול לתאר את מותו.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

התגלית עוררה סערה ברחבי העולם, ושפירא הציע את הכתבים למוזיאון הבריטי תמורת מיליון ליש"ט. שניים מהקטעים הוצגו בתערוכה החל מאוגוסט 1883 – ואלפים באו לחזות בהם, כולל ראש ממשלת אנגליה ויליאם גלאדסטון. חוקרי מקרא מצרפת וגרמניה הגיעו ללונדון ללמוד אודות המגילה, שנכתבה על קלף עור גמיש וקדום. בתקופה זו היתה תחרות בין המדינות בעולם המערבי, ברצון לגלות כתבים קדומים, המוכיחים את אמיתותם של כתבי הקודש. שפירא היה קרוב לקבלת מיליון ליש"ט מאוצרה של המלכה ויקטוריה, ולהיות לאמיד מאוד ולסוחר עתיקות מהמפורסמים בעולם. ברם, בשיא הסערה הבינלאומית ועל סף חתימת העסקה, הגיע למוזיאון אויבו המושבע של שפירא, הארכיאולוג הצרפתי שארל קלרמן-גנו ולאחר הצצה חפוזה בקטעים, נחפז להכריז כי מדובר בזיוף וכי הרצועות נגזרו מספר תורה עתיק. הכרזתו הפסקנית העלתה את עוצמת הספקות – שגם כך נקרו בראשי חוקרים מכובדים – כיצד ייתכן כי מגילה כתובה על גבי עור אורגני, תישאר קבורה אלפי שנים במערה טחובה ולא תירקב.

לפני 140 שנה כאשר שפירא הציג את כתב היד, חקר המקרא המודרני היה אך בראשיתו. מגילות ים המלח שהתגלו ברובן החל משנת 1947 במערות קומראן – כ-65 שנה לאחר תגליתו של שפירא – הוכיחו את יכולת הישמרותן של יריעות עור בכדים חתומים, במערות שמי גשמים ושיטפונות לא חלחלו אליהם. עבור מרבית החוקרים בשלהי המאה ה-19, גילוי קלף מקראי, המתוארך לתקופה שקדמה ליצירת התנ"ך, היה בלתי סביר. לפסיקתו של קלרמון-גנו הצטרף המומחה הראשי של המוזיאון הבריטי, היהודי המומר כריסטיאן דיוויד גינסבורג, שעמד בראש וועדת מומחים לנושא, וקבע כי הטקסט הוא מזויף ושפירא הוא נוכל. תרמה להחלטה זו בעיית מהימנותו של שפירא, אשר עשר שנים קודם לכן ב-1873, הסתבך בפרשת צלמיות וחרסי מואב, שמכר למוזיאון הלאומי בברלין. קלרמון-גנו הצליח לגלות שהן עבודת זיוף של קדר ערבי ירושלמי.

שפירא המבויש והמאוכזב מההחלטה לפסול את הקטעים שעמדו להביא לו תהילת עולם, עזב את לונדון, נדד להולנד ובמרץ 1887 התאבד במלון ברוטרדם. חודשים ארוכים הוא המתין שהקטעים שהשאיר בידי גינסבורג, ייבחנו מחדש – וכתב לו שאינם מזויפים – אך לשווא – ואז הוא החליט לשים קץ לחייו. ב-1885 המוזיאון הבריטי העביר את הקטעים למכירה פומבית לחברה סות'ביס והן נמכרו כזיוף, לסוחר עתיקות בשם ברנרד קוואריץ, בסכום של 10 ליש"ט. ב-1887 קוואריץ מכר אותן, ב-25 ליש"ט לרופא בריטי בשם פיליפ מייסון. הרופא שהיה גם אספן, הציג את הגווילים ב-1889 בפני קהל שהוזמן להרצאה בנושא "הזיוף של שפירא". לאחר פטירת מייסון ב-1903, אוספיו וספרייתו נמכרו במהלך השנים על ידי אלמנתו – ומגילות שפירא נעלמו ולא הוזכרו יותר.

מאז גילוי מגילות ים המלח, החלו לעלות קולות מדענים לבחון מחדש את פרשת מגילות שפירא. חוקרים מודרנים החלו לראות באובדן המגילה, את אחת ההחמצות הגדולות של הארכיאולוגיה ואיבוד נכס נדיר עבור האנושות. מאמרים וספרים מתפרסמים בנושא מאז 1956, כאשר לרשות החוקרים עומדים כעת כלים מדעיים שחסרו לפוסלי המגילה. למרבה הצער מקשה העובדה, כי בשל אובדן קטעי המגילות המקוריים, קיים קושי לחרוץ דינם של הגווילים האלה בוודאות מוחלטת. נותרו רק העתקים שנעשו מן הקטעים של שפירא ותרשימי כתב היד.

חוקר ישראלי צעיר (38) ד"ר עידן דרשוביץ, עורר ב-2020 את הסערה מחדש – כאשר אחרי מחקר מקיף וכתיבת ספר ("התיקוף של משה"), מצא מגוון ראיות ארכיוניות, לשוניות וספרותיות – התומכות בטענה שכתב היד שהציג שפירא היה אותנטי עתיק. לדבריו של דרשוביץ (שלמד וכתב את עבודת הדוקטורט באוניברסיטה העברית) – הכרת כתב היד של שפירא כזיוף, היתה לא רק טעות, אלא טרגדיה. היה בכך איבוד אפשרות חסרת תקדים לחקר מקורותיו של המקרא והדת המקראית. דרשוביץ איתר תעתיקים מפוזרים וקומץ רישומים של קטע אחד – וכאשר חיבר את כתב היד המקוטע, הבין שזה לא יכול היה להיות זיוף. הוא מצא מאפיינים רבים שתאמו תגליות על התפתחות התנ"ך, שחוקרים הגיעו אליהם רק אחרי גילוי מגילות ים המלח ושוכנע כי המסמך העתיק של שפירא, הוא "האב הקדמון" של ספר דברים וכולל גם גרסה חלופית לעשרת הדיברות. בתוך אוסף מסמכיו של שפירא בספריית המדינה בברלין, הוא מצא שלושה גיליונות בכתב יד, המוכיחות כי שפירא ניסה בעצמו לפענח את הקטעים ורשם הרבה הערות שוליים ופרשנויות.

בית אנה טיכו (צילום: אדם אקרמן)

התאבדותו של שפירא הסבה בושת פנים רבה למשפחתו. שפירא, אשתו רוזטה ושתי בנותיהם, חיו ברווחה באחד הבתים היפים בירושלים "טירת האגה רשיד" – שהפך לימים לביתו ולמרפאתו של רופא העיניים אברהם טיכו ואשתו הציירת אנה. רוזטה הצליחה למכור את אוספי המטבעות העתיקים וכתבי היד שהיו בחנותו של שפירא ברחוב הנוצרים (עד היום זו היא חנות לממכר מזכרות). היא נטשה עם בנותיה את הבית המפואר, ועקרו לגרמניה. הבת מרים עברה לפריז והיתה לסופרת ידועה בשם מרים הרי. בספרה "בת ירושלים הקטנה", היא מספרת על ילדותה בירושלים ועל אביה שהיה נערץ עליה. מרים מתארת עד כמה אביה היה מאושר, כאשר הבחין כי קטעי המגילות שרכש מהבדואים, הם אוצר שלא יסולא בפז. דמותו המרתקת של משה שפירא, היתה גם מושא לרומנים ביוגרפים כמו: "כחרס הנשבר" של שולמית לפיד ו"סוחר המגילות" של יורם סבו.

הכותב: ד"ר אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת8"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 המייל האדום של "כל העיר"[email protected]

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"