ב-7 באוקטובר נפל סמ"ר עדי צור ז"ל, לוחם גולני בכיסופים, לאחר שיצא מהג'יפ הצבאי תוך שהוא נלחם ביחד עם לוחם נוסף אל מול יתרון מספרי משמעותי של מחבלים שהסתערו אל עבר המוצב. עדי, לחם בגבורה, מבלי להביט לאחור, נענה לקריאות של התצפיתניות שדיווחו על ארבע חוליות של מחבלים שהתקרבו אל עבר השער האחורי של הבסיס. הוא נפל לאחר קרב קשה, תוך כדי שהוא מגלה אומץ לב בלתי רגיל, חתירה למגע, כשהוא מבין היטב מה מונח על כתפיו ולא ויתר גם במצב הקשה בו היה נתון. כזה הוא היה.
הכדורגל היתה אהבתו הגדולה של עדי, חוץ מבת זוגו בשש השנים האחרונות, עינבל, שהיתה בת בית במשפחת צור. ביום חמישי האחרון התכנסו מאות תלמידי תיכון זיו, התיכון בו למד, לטורניר כדורגל שנקרא על שמו בשיתוף בית הספר. המשחקים התקיימו בין הכיתות השונות של שכבת י"ב כשהכיתה המנצחת זכתה לשחק במשחק הגמר נגד החברים של עדי.
סמ"ר עדי צור ז"ל – טורניר כדורגל לזכרו (צילום: באדיבות המשפחה)
"זה טורניר שמעכשיו והלאה יהיה קבוע על שמו של עדי. הוא כל כך אהב כדורגל", כך מספרת אימו של עדי, סיגל בשיחה עם "כל העיר" ומוסיפה: "היה אירוע פשוט מושלם, מרגש, מקצועי והשחקנים שיחקו עם הרוח הלחימה של עדי. האירוע סוקר גם על ידי עוד אנשי תקשורת וספורט שרצו לשמוע על עדי. אני בטוחה שהוא הסתכל מלמעלה, עודד, נתן טיפים והתלהב וצעק עם כולם כפי שהוא יודע".
השחקנים במגרש עלו עם כיתוב על החולצות – "כשראיתי שקשה לי, התחלתי לעזור לאלה שקשה להם יותר", משפט המאפיין את עדי ונאמר על ידו בהקלטה, שאמר לאחיו האמצעי עמית במה שהפך לסלוגן המזוהה עימו.
סיגל, עד כמה כדורגל היה מרכזי בחייו?
"מאוד. הוא פשוט כל הזמן היה סביב הכדורגל, בכל מקום כמעט זה ניכר. במגרש עם החברים בבית ספר זיו. אומרים שאדם הוא תבנית נוף מולדתו, כל סיפור חייו היה בבית הכרם ולא סתם הטורניר התקיים בתיכון זיו. בילדות הוא שיחק בקבוצת הילדים של בית"ר ובמרכז הקהילתי בזיו כילד וכנער. אביו מאיר בנה לו שני שערים אצלנו בגינה ותמיד היו משחקים אצלנו. גם לאחר מכן, כבוגר יותר, הוא היה זה שמארגן את הכדורגל בין החברים והיה דומיננטי בקבוצת הוואטסאפ. אפילו כשהיה חוזר מהצבא, מיד אחרי החיבוק למשפחה והפרחים לחברה שלו עינבל הוא היה קובע כדורגל לשישי-שבת. הוא היה הרוח החיה, ולכן קבוצת הוואטסאפ נקראת על שמו של עדי".
האנקדוטות הספורטיביות על חייו של עדי לא מסתיימות כאן. הוא אוהד מושבע של ריאל מדריד, היה ממש חבר במועדון המעריצים של ריאל בישראל, וכמתנת בר מצווה הוריו טסו איתו למדריד כדי לראות את קבוצתו האהובה כשהוא מאובזר כולו בפרטי לבוש של ריאל מדריד שם ראה את השחקן הנערץ עליו באותם ימים – כריסטיאנו רונאלדו.
טורניר הכדורגל ע"ש עדי צור ז"ל במגרש תיכון זיו (צילום: באדיבות המשפחה)
"ריאל מדריד היתה קבוצתו האהובה", מציינת סיגל ומוסיפה פרט מפתיע, "לאחר שעדי נפל, הסיפור הגיע לקבוצת ריאל מדריד. טיבו קורטואה השוער שנשוי למישל הישראלית, שלח סרטון למועדון המעריצים של ריאל והם אלה שהעבירו לנו את הסרטון שבו קורטואה מספר על כך ששמע שעדי היה מעריץ גדול, ושהוא מאוד עצוב מנפילתו ואף למד את הסיפור האישי שלו. מועדון המעריצים של ריאל מדריד פותח עד היום את שידורי משחקי הקבוצה בתמונות של הנופלים שהיו אוהדי ומעריצי ריאל מדריד, ומקנחים בסרטון של קורטואה".
במשך שנה וחצי, הוריו של עדי, סיגל ומאיר שמעו אינספור סיפורים אודות בנם, כולל כאלה שהפתיעו אותם ולא היו מודעים לו. הם גילו עולם שלם על בנם האהוב, השלישי במספר והאח הקטן של רועי (32) ועמית (28), אבל דבר אחד הם כבר הבינו – עדי שלהם, היה אמיץ לב, שתמיד ראה את אלה שלא רואים אותם. יש כאלה שקוראים להם השקופים, אבל מבחינת עדי הם לא היו כאלה. סיגל משתפת: "כל פעם שאני שומעת סיפורים עליו מאנשים שלא הכרתי בכלל שאלתי אותו, 'עדי, תגיד לי מי אתה?'. הייתי כל כך בהלם לשמוע דברים שלא היה לנו מושג מהם"
עדי צור ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
רוצים להישאר מעודכנים?
מה למשל?
"עדי היה גיימר מטורף במחשבים. שעות עם אוזניות עליו ושיחק עם נערים מהארץ ומחו"ל. פתאום הגיעו אליי סיפורים אחרי שהוא נפל מכל רחבי הארץ שסיפרו לי שעדי היה מייעץ להם, מדבר איתם, עוזר ותומך. זה היה טבעי בעינו לעזור גם לכאלה שהכיר רק ברשת. הוצפתי בסיפורים על כאלה שהוא עזר להם. עוד דוגמא. בצבא, יש את נושא המעמדות בין חיילים צעירים החוששים מהוותיקים. עדי כבר היה וותיק בגולני, והוא לא אהב שמדירים את הצעירים ושיש ניצול מעמדות. למשל, כשהיו משחקים כדורגל בבסיס הצעירים היו בצד בזמן שהוותיקים משחקים. את עדי זה לא עניין ותמיד צירף את הצעירים, נתן להם תחושה והרגשה טובה. הוא דאג להם שלא יחששו מהוותיקים וממש הוקל להם כשעדי היה חוזר לבסיס אחרי חופשה. הוא אפילו היה עוזר להם לנקות את הנשק רק כדי שלא יקבלו שבת. הוא היה מנהיג אסרטיבי-שקט. רואה את כולם".
חולצות עם הכיתוב "כשראיתי שקשה לי, התחלתי לעזור לאלה שקשה להם יותר" (צילום: באדיבות המשפחה)
"הוא היה רגיש מאוד לכלבים", ממשיכה ומתארת סיגל, "מאוד אהב אתם ובעיקר היה מצוברח כשהוא היה רואה כלבים עזובים ברחוב ואמר שיש לו חלום לפתוח עבורם בית כדי שיהיו להם חיים משל עצמם ולא יהיו זרוקים במכלאות. הוא גם אימץ כלבה שהיתה מאוד תוקפנית תחילה, אבל עם הזמן הוא ריכך אותה והיא אהבה אותו כל כך. היא היתה מחכה לו שיחזור מהבסיס ולא הייתה עוזבת אותו כל הסוף שבוע. גם אחרי שנפל היא חיכתה לו בחדר. היא ראתה בו הנסיך הקטן שלה והוא היה מרעיף עליה המון אהבה. הוא היה קלאס באפס מאמץ כמו שהדור הצעיר אומר, זה היה טבעי בעיניו לעזור ולסייע. זה היה מובנה אצלו".
בשבעה, סיגל נדהמה מכמות המתפללים הרבים. בכל זאת, הם לא משפחה דתית ולא ציפו לכמות גדולה, והם לא הבינו מדוע יש כל כך הרבה מתפללים, כשהגינה המשפחתית הייתה מלאה מדי יום. סיגל הודתה להם וניסתה לברר את פשר העניין.
"היה שם את החזן שהוא זה שאירגן את הכל והייתי אומרת לו תמיד תודה", היא מציינת, "אבל הוא אמר לי שהם אלה שצריכים להגיד תודה ושיתף אותי בכנות מפתיעה בעניין. הוא סיפר לי שיש מספר בתי כנסת בבית הכרם, שלכל אחד מהם יש את הציבור שלו ויש גם אינטריגות והם לא נוהגים לשתף פעולה, אבל פה הם כן. מכל בתי הכנסת בשכונה הגיעו כדי לתמוך ולהתפלל לזכרו של עדי והוא סיפר שנוצרו חברויות בין הקהילות השונות ושאפילו כאן הוא הצליח לאחד בין העולמות והחזן אמר לי שיש לו זכות גדולה. אפילו במותו הוא איחד. זה סיפור חייו".
תגובות