בצהריי השבת השחורה של ה-7/10, כאשר היה כבר ברור שמדובר על טרור חריג בהיקפו (עוד בטרם התבררו לחלוטין ממדי האסון הכבדים), יקיר ביטון מארמון הנציב, לוחם במיל' בגדוד 8717, הרים טלפון למפקד הגדוד ושאל, אולי המילה המתאימה יותר היא דרש, לדעת לאן להגיע ומתי.
דקות לאחר מכן הוא כבר עלה על מדים. ביטון, רס"ר במיל', כמו רבים מחבריו לגדוד 8717 השאיר את משפחתו – רעייתו טלי ו-3 ילדים בבית – ויצא להילחם. לפני כשלושה שבועות, ב-18.11, קיבלה רעייתו טלי (וכל בני המשפחה) את הבשורה הקשה מכל – יקיר ז"ל נפל בקרבות בצפון רצועת עזה. בן 34 בלבד במותו.
"יקיר, כמו כל חבריו לגדוד, עזב את המשפחה ואת הילדים כדי להילחם למען המדינה", מספר בגאווה שלומי חזות, בן דודו של יקיר ז"ל. "זה מאוד מאפיין את האדם המדהים שהוא, ואני לא סתם מאדיר אותו כי הלל צה"ל שנפל וגם לא כי הוא בן דודי – הוא באמת היה כזה. מדהים. אדם מיוחד, ששם תמיד את האחר לפניו. מאז אותה שבת ארורה הוא היה במילואים עם גיחות מדי פעם לראות את המשפחה. הוא היה שותף ביחד עם יחידתו לחיסול של מחבלים רבים. היה מהראשונים להיכנס לעזה, עד שכדור האויב הכריע אותו. הבנו שהוא נהרג מירי של צלף בצפון הרצועה. הוא גיבור אמיתי".
איזה בנאדם הוא היה?
"אין בנאדם שהכיר אותו ויגיד עליו משהו רע. רק טוב היה בו. הוא עשה מילואים כל שנה, מתנדב, גם במחיר של הפסד כספי כדי להיות עם חבריו מהמילואים ולמען המולדת. הוא היה לוחם, פייטר. הוא פרנס 5 נפשות בעבודה דחוקה, תרם לבית כנסת כאיש מאמין".
רס"ר במיל' יקיר ביטון ז"ל (צילום: אלבום משפחתי)
רוצים להישאר מעודכנים?
יש לך סיפור שמאפיין אותו?
"יש הרבה. לדוגמא – ביום השני ללחימה התחלתי להתארגן ולארגן תרומות לחיילים, אמא שלו, שהיא דודה שלי אמרה לי היכן הוא נמצא. הצלחנו להתרים הרבה ציוד ואוכל בשפע ורציתי להביא את הדברים ליקיר ולחברים שלו. אבל זה היה בזמן שהאזור היה מסוכן, שעדיין היו מחבלים בשטח, ויקיר ממש ביקש שלא אגיע ואסכן את עצמי. כשהוא הבין שאני מתעקש – היה לו תנאי אחד שעליו הוא הסכים להתפשר – רק אם יש מספיק ציוד ואוכל לכל הגדוד. רק לסבר את האוזן – מדובר על כ-600 חיילים. יקיר הבהיר לי שאם אין ציוד ואוכל לכולם – אין שום סיכוי שהוא יסכים שנחלק רק לחלק. זה מה שאפיין אותו – תמיד דאג לסובבים אותו, תמיד להיות הוגן.
"והנה עוד דוגמא – אחרי שיקיר נפל, קיבלתי הודעה מחייל שלא הכרתי, וגם מסתבר שיקיר לא ממש הכיר. יקיר טיפל באותו חייל בעזה, חבש אותו כשהוא נפצע. מתברר שבאחד האפטרים של יקיר, הוא עשה שמניות באוויר כדי לאתר את אותו החייל ולבדוק מה שלומו. הוא הקדיש לזה לא מעט זמן, ולא היה לו הרבה זמן בבית. היה לו חשוב לדעת מה שלום אותו חייל גם אם זה בא על חשבון זמן יקר שלו עם המשפחה ולמנוחה. הוא דאג תמיד לאחרים".
חזות ממשיך ומספר על יקיר ז"ל, על התחביבים שלו. "הוא היה חולה אופנועי שטח וטיולים בשטח", הוא מספר. "הבילוי שלו היה לרכב על אופנוע בשטח בימי שישי. זה היה קבוע. הוא היה רוכב, שותה קפה בשטח. מעבר לזה, הוא היה אדם מאוד יציב, עמוד התווך של המשפחה. היה עוזר המון לאמא שלו. לפני כחודש היא ראתה אותו והוא החזיק לה את הטלפון הנייד, הרגיש שהוא חם ולמחרת הלך וקנה לה מכשיר חדש, למרות שאמא שלו אמא לו שאין צורך ושהיא תחליף סוללה. גם השכנה בארמון הנציב אמרה לי עליו 'יקיר תמיד היה עוזר ומרים לי את המצרכים, שאל אם אני צריכה עזרה. כל דרך שאת צריכה תגידי לי הבית שלי פתוח. היה לו לב זהב".
חזות מסכם ואומר: "כל חייל שנופל זו אבידה קשה, במיוחד המילואימניקים – שזה אפילו יותר קשה כי יש מאחוריהם לרוב אישה וילדים. האובדן שלנו הוא גדול. כמשפחה נרצה לתת את התמיכה הכי גדולה לאישתו והילדים ולהיכנס בוואקום שנוצר. יהי זכרו ברוך".
