התנגשות זהויות או אומרים שהמלחמה נגמרה

במסכים וברחובות אומרים שהמלחמה נגמרה, שאולי אנחנו על הנתיב להסכמי שלום או פשרה כאלו ואחרים. ואני חושב לעצמי – איך בכלל המלחמה יכולה להיגמר? הרי היא כאן בכל מקום עבורי גם כשהיא לא מקבלת מילים, תמונות, תחושות ורגשות.

המלחמה נגמרה וכולם חוגגים, ולי לא נותר יותר רגש כדי לחגוג, הוא נשחק במעברים החדים שבין שדה הקרב לבין מציאות החיים. והנה בתוך המילים הללו מסתתרת לה מורכבות עמוקה. שם ב"שדה הקרב" רוב הזמן אין באמת קרב, אלא רק החשש הקיים מפניו, כשיש חשש, כשיש רגש. הרגש נאטם ונבלע עמוק מתחת לשכבות של פודרה, ציוד לחימה, מדים לבנים מזיעה שהתייבשה כדי להצליח להכיל את המציאות ההזויה. אני אדם רגיש, הייתי אומר שאני משתמש בחיי ברגש כמו שעיוור מתנהל עם מקל הליכה. הרגש מנחה אותי בחיי, הוא מאפשר להבין מה חי בתוכי ומה חי בסביבתי. הוא מורה לי היכן עלי להיות, מתי נוח לי, מתי נכון להיות ומתי נכון לי לא להיות. באחת עשרה השנים האחרונות הפכתי את הרגש שלי למקצוע ולמצפן האישי שלי. לפעמים אני מתרשם שאני לא יודע לדבר שפה אחרת. ופתאום, ברגע אחד, המילים והרגש מתחלפות בציוד לחימה ונשק. כאן אסור להרגיש כאן הרגש לא בהכרח מצפן, הוא יכול לקבור אותך עמוק בבוץ טובעני שלו אין כיוון שמים. 400 ימי מילואים, זה מה שנדרש כדי לטשטש שפה ולתעתע בך שהיא קולחת ובועטת אך האמת שהיא שבורה. תחת ערמות של ציוד מגן הייתי ערום. ערום מכל הכלים שפיתחתי לעצמי במשך אחת עשרה שנים של שיקום וצמיחה. אומרים שנכון לקטום עצים כדי לפצל את ענפים על מנת שיוכלו להפיק יותר. הענפים שלי נקטמו ולפעמים חששתי שמא לא יחזרו וככל שעבר הזמן הפכתי עצמי אורי כדורי בניסיון להימנע מהכאב, הפחד, הצגת חולשה והכרה שאיבדתי שפה.

להיות קצין ומטפל – אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. כקצין יש לי שתי משימות: האחת לעמוד במשימה, השנייה להחזיר בחיים את החיילים שלי. המשמעות של לעמוד במשימה היא גם לדאוג להתייצבות הגבוהה ביותר של חיילים למשימה. כוח האדם הוא מרכיב חשוב, שמבטיח מצד אחד סיכוי גבוה יותר לעמוד במשימה, ומצד שני ככל שיש יותר אנשים – אולי גם גדל הסיכוי שכולם יחזור בשלום. אחרי חמישה סבבים ראיתי אנשים שהקרמי הנפשי שלהם נסדק ולא אפשר להם להמשיך. אני, שאימצתי בחיי האישים את עולם הרגש, המילה המדוברת, אותנטיות וכנות נעמד דום נוכח התפקידים הסותרים במציאויות חיי. במהלך 400 ימי מילואים פיתחתי זהויות שונות. יש בי חלק שיגיד שאלו שתי זהויות דיסוציאטיביות או בשמה העממי, פיצול אישיות. כשהנפש חווה טראומה מתמשכת, כמו זו שחוויתי בשנתיים של לחימה, היא מייצרת מנגנון פיצול שנועד לשמור על עצמה. מנגנון שמייצר זהות פנימית וזהות חיצונית. ממש כמו בסדרה "Severance".

למרות הפיצול רגעי האני האזרח-המטפל מפציעים לצד האני הקצין-הלוחם. רגעים בהם אני רואה את הסדקים בקרמי הנפשי של החיילים שלי הם רגעי התנגשות, בין שתי הזהויות. זו שמקדשת את הנפש מעל הכל וזו שנאלצת לאטום את הנפש בתוך קופסא מלאת חורים. החלק הכואב הוא שאני מודע – מודע לסדקים, מודע למכאובים, מודע להכל, אבל חסר כוחות להכיל ולהחזיק. אז אני מנסה ולא תמיד מצליח לראות את הנפש ולשים אותה מעל הכל, שלי ושלהם.

לוחמים ברצועת עזה (צילום: דובר צה"ל)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ואז, מגיעה חברתה הטובה ביותר של הפציעה השקופה – האשמה. היא פה כי לא משנה איזו החלטה אני אקבל, יהיה לה מחיר. אם אחליט לשחרר חייל כי הנפש שלו מדממת מבין סדקי הקרמי, אפגע בשאר החיילים שגם הנפש שלהם מדממת מבין סדקי הקרמי, והחלטה כזו שלי היא בעלת פוטנציאל אדיר להרחיב את הסדקים. כי יש יותר שעות שמירה, כי יש יותר מה לסחוב, כי יש פחות קנה אחד שמחפה, כי יש הבנה וכעס על נטישה של חבר את שדה הקרב, כי הוא אומר בקול את מה שחלקם אפילו לא ידעו שנפשם זועקת. מצד שני, אם אשאיר אותו ואשכנע אותו שהוא מסוגל, אני בעצמי מרחיב את סדקי הקרמי ומאפשר לנפש שלו להיפגע. אני בעצמי מסובב את הסכין ביודעין אך בחוסר אונים.

האשמה לא נגמרת שם. במשך שנתים למדתי שפה ישנה-חדשה. למדתי לדבר קוגנטיבית, רציונאלית מחושבת וקצרה, כזו שלא נותנת, ואף דואגת לא להשאיר, מקום לרגש. הרגש הוא אויבה הגדול. במשך שנתיים חזרתי לדבר בשפה אלימה, חותכת, קצרה, תכליתית וחסרת פשרות. ואז אני חוזר הביתה, מנקה מעלי את הפודרה, מכניס לתוך תיק את הקרמי, מפרק את הנשק לגורמים ומחביא באזורים שונים בבית ומתלבש בזהות האזרחית שלי. הלוואי שזה היה כל כך פשוט.

אומרים שהעיניים אומרות הכל, מאחורי כל זוג עיניים מסתתרת נשמה לא? איזה נשמה נשארת שם? איזה חלקי זהות הם אלו שאוחזים ברגע זה את ההגה? המעבר בין שתי הזהויות חד כתער, חותך ומיידי כמו כדור שיוצא מבית הבליעה. הוא כל כך מיידי שאתה אפילו לא מבחין בו עד שהוא פוצע או פוגע במטרה שמולך. לפעמים זה ירי ממוקד, לפעמים זה ירי מהמותן בצרור רחב ולפעמים הוא מוסת פנימה ומחורר את מה שכבר מחורר. ואז האשמה מרימה ראש וממשיכה לכרסם במעט הכוחות שנשארו לך כדי לעמוד.

יחיאל די-נור, או בשמו הספרותי ק.צטניק, התמוטט עם מתן עדותו במשפט אייכמן. הסיבה שיחיאל די-נור רצה להעיד בשמו הספרותי היא מכיוון שהוא פיצל את הזהויות שלו. זו שהיתה באשוויץ וזו שהמשיכה בחייה תוך שאיפה לצמוח לאחר הקיטום. כשנאלץ להעיד בשמו הפרטי, האזרחי ולדבר את המילים, החוויות והרגשות של ק.צטניק האסיר – הוא קרס. התנגשות זהויות חזיתית. במהלך השנתיים האחרונות חוויתי מספר רב כך של התנגשויות זהויות שמצאתי את עצמי בתחתית. מצאתי את עצמי בתחתית בור עמוק, מתבונן על סולם שפעם היה שם, שנבנה במשך 11 שנים, ועכשיו הוא מפורק לחתיכות על רצפת האדמה הלחה.

שנים ייחלתי שהפציעה שלי תהיה נראית לעין, כדי שאוכל להבין אותה, שלא תהיה שקופה וניתנת למניפולציות של קולות ישנים שיבקרו יורידו ויחלישו. התנגשות זהויות חזיתית היא תאונת דרכים לכל דבר ועניין. תאונת דרכים טראגית בה חלקי עצמי מתעופפים לכל כיוון. כשכוחות ההצלה מגיעים כדי לאסוף את השברים ולהרכיב מחדש, נוצר בלבול. זה אותו עצמי בצבעים שונים. אותם חלקי עצמי שנאבקים על אותם מקומות בנפש, שאין האחד יכול להתקיים לצד השני. כיצד מרכיבים מחדש, כיצד תופרים ומדביקים בעדינות פצעים, מילים, רגשות, מחשבות, תחושות, פעולות וזיכרונות.

התנגשות הזהויות הזו גרמה לי לפקפק ולבחון מחדש את המונח פלאשבק. לא פעם מוצאת את עצמה הזהות האזרחית בשיחה עם חבר או קולגה בעבודה, רוקדת במסיבה או ישובה מסביב למדורה, ופתאום אחותה התאומה נכנסת לתמונה. בלי התראה, בלי הזמנה היא מתיישבת מאחורי ההגה. ההבדל שהפעם אין קרמי כמו בעזה ובלבנון, הזהות הלוחמת נוהגת ברכב בלי שריון. כשהזהות הזו דרוכה קצרה ויורה לכל הכיוונים יושבת מאחוריה אחותה התאומה, זהות אחרת זו שאיבדה את האחיזה בהגה. היא יושבת מאחור ורואה את ההרס שנגרם. היא מנסה לחבק את אחותה התאומה, להרגיע אותה, לומר מילים רכות, עדינות ומודעות. ללא הצלחה. סוס פרא משתולל בתוך נפשי זועק, כואב ומפחד. אחרי מסע ההרס הגוף נופל שדוד, עייף ומקופל מבושה. לא צריך תמונות וריחות כדי לשוב להיות מי שהייתי שם בפנים. הוא שב וחוזר כרעם ביום בהיר יורה ובוכה.

• הכותב הינו מנהל ענף חוסן וקהילה בעמותת נט"ל – נפגעי טראומה לאומית, ירושלמי לשעבר