"נהוראי לא התאבד – הלב שלו פשוט נשבר"

ביום חמישי האחרון התבשרו בני משפחת ברזני על הטרגדיה הקשה מכל: נהוראי ברזני, בן 33, חייל מילואים ביחידת דובדבן, אותר ללא רוח חיים בביתו. נהוראי שירת במסירות יוצאת דופן – עם מאות ימי מילואים, עוד לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ואף שבמשך שנים סבל מפוסט טראומה, לא חדל מלהתגייס שוב ושוב לשירות. מותו הפתאומי תפס את משפחתו בהלם מוחלט, כשאביו ואמו כלל לא היו בארץ באותם רגעים.

"זה לא נקלט, אנחנו בהלם. טרגדיה כל כך עצובה, היינו בשוק טוטאלי כשהגיעה הבשורה. ההורים שלי היו בחו"ל, אף אחד לא חשב שיקרה לו משהו. הלם מוחלט", מספרת בכאב אחותו, אורין ברזני, בת 25, בשיחה עם "כל העיר".

בני המשפחה של נהוראי מנסים להתמודד עם האובדן הבלתי נתפס, לצד הצורך להפריך שמועות שעלו לאחר מותו. אחותו אורין מבקשת להבהיר בצורה חד משמעית: "חשוב להדגיש כי הוא לא התאבד, לא היה חשד לרגע, לא של המשטרה ולא של אף אחד אחר, הוא לא השאיר מכתב פרידה, לא הייתה כאן התאבדות".

נהוראי, כך מספרת אורין, היה אדם רגיש מאוד, שלמרות הקושי לא איבד תקווה. "הוא כן חווה דברים בצבא וכיוון שהיה רגיש, הלב שלו לא עמד בזה. מאוד מאוד רגיש", היא מתארת. "וגם משהו שחשוב לי להעביר, ללוחמים אחרים שנמצאים תחת פוסט טראומה – שנהוראי האמין שיש תקווה. הוא מיד האמין שהוא יצליח לנצח את זה, היו לו שאיפות וחלומות ותמיד דיבר על העתיד".

המסר שאורין מבקשת להעביר כואב אך מלא משמעות: "כן חשוב לטפל ולטפל מוקדם בפוסט טראומה. לקח לו שנים רבות עד שנפתח והודה שיש לו פוסט טראומה. שאפשר לחיות לצד הכאב – רק צריך לטפל בו".

האחות אורין ממשיכה לתאר בדמעות את דמותו של אחיה, שנהרג בנסיבות טראגיות: "נהוראי היה לוחם בדובדבן, עשה המון ימי מילואים, ובהמשך גם היה מדריך קרב מגע של היחידה. הוא היה מאוד רגיש. טוב לב, זה מה שכולם אומרים עליו. צניעות, ענווה, רצה רק לעזור לאחרים, ועשה את זה בשקט. לאט לאט אנחנו מגלים עוד דברים, המון אנשים מספרים איך עזר להם, קנה להם אוכל לשבת, תרם בגדים ואת הנעליים שלו. כל זה מעבר למה שידענו. הוא היה פשוט מלא טוב".

אורין מוסיפה: "הוא תמיד ראה את השקופים והחלשים. זה היה כל מהות החיים שלו. היינו אומרים לו – 'תעזור גם לעצמך', אבל הוא רצה רק לעזור למי שאין לו. זה הכי מתאר אותו. הוא היה מאוד שמח, אהב את החיים, רצה לטייל, לראות עולם – זה מה שהוא תכנן להמשך".

נהוראי, שגר בירושלים ושהה גם תקופות בחו"ל, תכנן לטוס לארה"ב כדי ללמד קרב מגע בקהילה היהודית: "הוא רצה להכין את בני הנוער היהודי שם לצה"ל. היה לו קשה לחיות כאן לאור מה שחווה וראה, אבל מאוד אהב את המדינה והאמין שזה מה שצריך לעשות".

נהוראי למד בתיכון גבעת גונן בשכונת קטמון, והיה מחובר מאוד לשכונה. "הוא היה הרבה אצל סבתא שלי בקטמון והרבה מהחברים שלו היו משם. הוא אהב חיות מגיל קטן, הכלב שלו 'לוקי' היה כמו בן משפחה. הוא היה כל כך רגיש – נסע שעתיים רק כדי שלוקי יוכל לפגוש את אמא שלו. רגישות מטורפת".

נהוראי ז"ל עם הכלבה לוקי (צילום: באדיבות המשפחה)

"בכלל, הוא אהב טבע, נופים, ים – זה מה שהוא רצה מהחיים. פשוט לחיות וליהנות מהיופי של העולם". על יחידתו הצבאית אמרה אורין: "נהוראי קיבל דרגת רנ"ג. הוא עשה כל כך הרבה ימי מילואים שזה שווה ערך ל-25 שנות שירות. סיים בהצטיינות. דובדבן הייתה כל עולמו – הוא נתן את הגוף והנפש שלו למדינה זה חלק עצום מהחיים שלו".

נהוראי ברזני ז"ל מגיע ממשפחה ירושלמית מוכרת, שמעורבת רבות בקהילת אוהדי ותומכי הפועל ירושלים. אביו, אלון ברזני, הוא בעל חברת "ברזני הסעות", מהתומכות הכלכליות הוותיקות של המועדון. דודו של נהוראי הוא ויקטור יונה, ששימש בעבר כאחד ממנהלי הקבוצה, ובן דודו, רפי יונה, מכהן כחבר הוועד המנהל של הפועל ירושלים כשגם הקבוצה פרסמה הודעת הבעת תנחומים למשפחה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

הקשר העמוק של המשפחה להפועל ירושלים הפך את הבשורה על מותו לטלטלה גדולה גם בקרב קהילת האוהדים, שמכירה היטב את משפחת ברזני ו-יונה ואת תרומתה למועדון לאורך השנים. רפי, נפרד ממנו בפוסט כואב ועצוב בפייסבוק:"נהוראי, שבוע ראשון של דצמבר ובהלוויה שלך שמש מחממת כמו שאתה אהבת, כמו שהפצת אור וחום, כמו השם שלך נהוראי.

שעה אחרי ההלוויה ואני יושב וכותב לך את המילים האלו וגשם מתחיל לטפטף עליי, כאילו ירושלים בוכה עליך וטיפות מתערבבות לי עם טיפות הדמעות.

היינו חמישה רפאל במשפחה על שם סבא שלנו, חמסה עלינו. כל אחד קיבל מיקום לפי הסדר, הגדול, הבינוני הקטן, הקטנטן והפיצפון, אתה הייתה הפיצפון… הכי גדול והכי חזק והכי לוחם ועדיין לפי הסדר אתה הפיצפון.

ועכשיו אנחנו מפורקים, חוליה חסרה לנו בעצמות של המשפחה ואני לא יודע איך נמשיך לעמוד איתן בלעדיך.

אתה לא בן דודה שלי אתה אח שלי, גדלנו יחד, היינו הכי קרובים בעולם, חופשות עם כל המשפחה באילת, מחוזיאדה, תאילנד, איפה לא.
לכל מקום שנכנסת תמיד הפצת אור ואהבה, אין סיכוי שמישהו בחדר לא יקבל כיף וחיבוק ותקרא בשמו בקול כאילו אתה מכריז על ומאדר את כל מי שאתה פוגש.

כמה שרציתי שתיכנס איתנו לחברה ותעבוד איתנו כל יום אבל זה לא היה בשבילך, הנפש שלך חוותה וראתה כל כך הרבה שזה לא היה המקום שלך, המקום שלך היה לטייל ולפגוש אנשים ולעשות טוב לכולם בדרך שלך.

עכשיו אתה במקום שלך, מטייל שם למעלה ושומר עלינו, מוריד עליי את טיפות הגשם כדי לנקות לכולנו את הדמעות.

נהו אני אתגעגע אליך ואני אוהב אותך.

תנוח אחי עשית מספיק".