לשם הרשעת נאשם בעבירה המיוחסת לו, נדרשת התביעה להציג ראיות ועדים לשם הוכחת העובדות שנטענו בכתב האישום. ככל שאלה מקימות בסיס להרשעה, עובר נטל הבאת הראיות אל ההגנה. במקרים (ואלה נדירים), שהנאשם סבור שהתביעה לא הציגה בפרשת התביעה ראיות מספיקות ו/או מהימנות לשם קביעת העובדות הנטענות בכתב האישום, הוא יכול לטעון "אין מקום להשיב לאשמה". משמעותה המעשית-משפטית של טענה זו היא שלמעשה אין צורך בכלל ב"פרשת הגנה", דהיינו שגם אם לא יציג ראיות במסגרת "פרשת הגנה" מתחייב לזכותו ממילא.
נאשם שלא מעלה טענה כזאת, למעשה מסכים בכך שנטל הבאת הראיות עבר אליו. אז אמורה להתקיים "פרשת ההגנה", שבמסגרתה הנאשם מעיד ראשון ואחר כך מזמנת ההגנה עדים נוספים ומציגה ראיות מנגד. המטרה היא להזים את ראיות התביעה, או לפחות לכרסם בהן באופן שמצדיק זיכויו ולו מחמת הספק.
בחלק גדול של המשפטים קביעת העובדות מתבססת על מהימנות העדים מזה ומזה. במקרה שההכרעה תלויה במהימנות העדים, וככל שאין בסיס לטענת "אין מקום להשיב לאשמה", לכאורה מתחייב מהנאשם להעיד, כאשר המטרה היא להרשים את בית המשפט במהימנותו, לבקש להעדיף אותה על פני זו של המתלוננת ומכאן לזכותו.
אלא שאז מתעוררת השאלה אם מדובר בנאשם אשר יכול באמת "להרשים" את בית המשפט או שמא דווקא ההיפך? תמיד יש לזכור, שבעוד שבחקירתו הראשית יכול הנאשם "לברבר" כמה שהוא רוצה, תבוא אחר כך חקירה נגדית, אז יוטחו בו ראיות וטענות שנועדו להפריך את מה שטען ו"להוציא אותו שקרן". הדילמה הופכת להיות יותר קשה כאשר מדובר בנאשם שהבין שמה שמסר בחקירתו במשטרה "לא מחזיק מים", אפילו מופרך, ומכאן הוא מתכוון לשנות את גרסתו בחקירה ולהפתיע בגרסה אחרת. במקרה כזה המסקנה של בית המשפט עלולה להיות שמדובר בדמות מניפולטיבית אם לא "שקרן" ומהימנותו מתרסקת, באופן שדווקא זו תשמש הצדקה נוספת להרשעתו. כלומר – ההחלטה להעיד נאשם עלולה להיות בומרנג.
דילמה זו – האם כדאי או עדיף לנאשם להעיד – או שמא להימנע מכך – ניצבה לפתחי בעשרות משפטים. כדי לגבש החלטה אני נוהג ממש "לרצוח" את הנאשם בחקירה נגדית שאני עורך לו לפני ההחלטה, ורק אם אני מתרשם שהוא יכול לעמוד אל מול שאלות וראיות שיוטחו בו במהלך חקירתו הנגדית, הבחירה תהיה להעיד אותו. לעומת זאת, במקרים בהם ידעתי שבידי התביעה ראיות שהנאשם לא יצליח להתמודד מולן, העדפתי להימנע מכך.
וכאן מתעוררת דילמה נוספת: הבעיה בהחלטה כזאת שהימנעות נאשם מלהעיד יש בה כדי לחזק את ראיות התביעה. זאת משום ששורת ההיגיון היא, שנאשם שמוותר על זכות זו הוא נאשם שיש לו מה להסתיר, או חושש מתוצאתה של החקירה הנגדית.
מדובר, אם כן, בהחלטה לא פשוטה, לעתים הרת גורל, שלאורך שנות הקריירה הארוכה שלי ניצבה לפתחי. כך למשל בתיק אונס. בחקירתו הכחיש הנאשם שבכלל קיים יחסים עם המתלוננת. אלא, שלאור הראיות שהיו בידי התביעה – זרע שלו על גופה של המתלוננת – הסברתי לו שבכל מקרה יוכח שקיים איתה יחסי מין, ומכאן שגרסה זו תעמוד לו לרועץ. לאחר שביקשתי ממנו לספר לי את האמת, הודה בפניי בקיום היחסים אך טען שהם היו בהסכמה. כשנשאל מדוע הכחיש זאת בחקירתו, הסביר שהוא נשוי ודתי וחשש מתוצאות ההודאה בכך. לאחר שהתרשמתי שמדובר באדם אמין ומשכנע, שיניתי את קו ההגנה וזה התמקד רק בשאלת ההסכמה. בהתאם לכך חקרתי את המתלוננת ומהימנותה הלכה וקרסה. אחר כך העיד הנאשם וסיפר את האמת והנה, למרות ששיקר בחקירתו, קיבל בית המשפט את הסברו, האמין לו – וזיכה אותו.
במקרה אחר דווקא חששתי מדמותו של הנאשם ומהרושם שהוא עלול להשאיר על דוכן העדים. מעבר לכך ש"לא ידע לדבר", גם לא הצליח להפנים את המסר שיש להעביר על דוכן העדים. מכאן החשש היה, חששתי שבעדותו "יסתבך בלשונו" והתוצאה עלולה להיות שבית המשפט "יתרשם ממנו לרעה", דבר אשר עלול בפני עצמו עלול לתרום להרשעתו ואף יותר מהימנעות מלהעיד. הייתי צריך לבחור בין "רע" אחד לבין "רע" אחר. במקרה זה החלטתי שלא להעיד אותו. למרות זאת הצלחתי לשכנע את בית המשפט שלא ניתן להאמין לעד התביעה המרכזי וכי לא הוצגו ראיות אחרת המאפשרות הרשעה מעבר לספק סביר ומכאן שלעדותו של הנאשם אין כל חשיבות. התוצאה היתה שהנאשם זוכה.
עו"ד קובי קמר, www.kamarlaw.co.il
רוצים להישאר מעודכנים?
מכאן, ההכרעה בשאלה אם להעיד נאשם אם לאו, תלויה גם ביכולת של נאשם לספק נתונים אשר מזימים את ראיות התביעה, או לפחות מערערים את מהימנותן וכן שמדובר בנאשם "שירשים בעדותו", באופן שבית משפט יקבע שהוא מהימן ויעדיף את מהימנותו על פני מהימנות עדי התביעה. אם מדובר בנאשם שמעיד בשונה ממה שמסר בחקירתו, נדרש ממנו לספק הסברים מדוע מסר גרסה אחרת ומדוע מצא לשנותה ובעיקר – שהגרסה שמסר בעדותו היא גרסת אמת.
מכאן (ניחשתם נכון) למשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו: סנגוריו לא טענו "אין מקום להשיב לאשמה" (גם לא בעבירת השוחד, שלכאורה השופטים "חשבו שיש להורידה") ולא בכדי. הם הרי הבינו שהראיות שהציגה התביעה ב"פרשת ההגנה" אכן העבירו את נטל הבאת הראיות אל כתפי ההגנה.
מכאן היה עליהם להחליט אם להעיד את מר נתניהו, או שמא להסתכן בכך שלא יעיד. כשלעצמי לא היה לי ספק, שזה לא רק שלא "ירשים" בעדותו, אלא רק יחזור ויסתבך בשקרים. כך גם הערכתי שהוא לא יכול לספק מענה מהימן לשאלות ולראיות שיוטחו בו. מכאן. ברור היה לי שהעדתו תהיה משגה חמור וכי עדיף לקחת את הסיכון האחר, זה הכרוך בהחלטה שלא להעיד.
בנימין נתניהו עם עו"ד דינו עמית חדד בבית המשפט (צילום: אורן פרסיקו, העין השביעית,CC BY-SA 4.0 , מתוך ויקיפדיה)
נתניהו העיד עדות "מביכה" וזו לשון המעטה. מטרתו היתה "לעשות רושם" על ציבור מאמיניו, וקשה לי להאמין שהוא עצמו חושב שהוא "מרשים" את בית המשפט. במענה לאחת השאלות (וזו רק דוגמה אחת), כאשר נדרש להסביר שינוי בגרסתו, השיב בתמיהה: "אז מה, אני טיפש, או שקרן?". למרבה המבוכה, אכן הסתבר שהוא גם "יצא טיפש" כשבחר להעיד וגם חזר ושיקר.
על פי כל בחינה משפטית סבירה – בחירתו של מר נתניהו להעיד, לא רק שלא הועילה לו במאום, אלא רק הזיקה לו. לא רק שלא הזים את עדויות התביעה וראיותיה, בוודאי לא הוכיח שהוא "מהימן" יותר מעדי התביעה.
אבל מר נתניהו אינו אדם טיפש. הוא מבין היטב שממילא יורשע וכי עדותו לא תתרום דבר ואפילו ההיפך הוא הנכון. אלא שמר נתניהו לא העיד לצורכי משפטו. מאחורי החלטתו זו מסתתרים אותם מניעים טקטיים דהיינו "למרוח זמנים", עד אשר יימצא מוצא בדמות ביטול משפטו, אולי בדמות חנינה, זו שלשיטתו "נדרשת לטובת העם". הזמן ממשיך לשחק לטובתו: גם אם יורשע, יגיש ערעור ועד שיינתן פסק דין חלוט הוא כבר יהיה זקן כדי לשאת בעונש מאסר ו/או שלא יהיה טעם בזה בחלוף כל כך הרבה שנים מיום שנפתחה החקירה נגדו.
תגובות