הילדים של גדליה: הבית שהפך למוקד עלייה לרגל, והקשר שלא ניתק מעולם

יום ראשון שעבר, השעה 19:00. השקט של מרכז להכשרה ולמנהיגות יער ציפורי בירושלים מתמלא בהתרגשות, כש-100 ירושלמים וירושלמיות – בעבר ובהווה – מתכנסים לערב שכולו חזרה לשורשים, לזיכרונות, ולאיש אחד שכולם מרגישים שאת התודה על מי שהם היום, הם חייבים לו.

גדליה שרייבר ז"ל, היה איש ציבור ומנהיג חינוכי שעסק במגוון תחומים בהם הטביע חותם, אך יותר מכל הטביע את חותמו בחברה הירושלמית של שנות ה-50 וה-60. שרייבר אמנם ניהל משרדים ממשלתיים ומוניצפליים, עמותות חברתיות ומוסדות דת, אבל בערב המיוחד דיברו כולם על מי שהיה מנהל מועדון בית הנוער הראשון בירושלים ובישראל בכלל, שחניכיו היו ברובם ילדי המעברות 'מקור חיים' ו'תלפיות', רבים מהם עולים חדשים (או ילדי עולים) מארצות מערב וצפון אפריקה. אלפי בני נוער עברו תחת ידו, ורבים מהם הצליחו, הרבה בזכותו, להגיע לגדולות.

הערב לזכרו של שרייבר נפתח בכיבוד עשיר ובאווירה נוסטלגית, ובדבריו של מנכ"ל המרכז הלאומי להכשרה ולמנהיגות שמי אמסלם (בעברו בכיר במינהל תרבות, חברה וספורט בעירייה). שעבורו המורשת הזו אינה רק זיכרון רחוק, אלא חלק בלתי נפרד מיומו המקצועי והאישי; מי שיכנס לחדרו במרכז ציפורי, ימצא שם חלל מלא בזיכרונות, תמונות וספרים של גדליה שרייבר ז"ל, המלווים אותו ומתווים עבורו את הדרך עד היום.

גדליה שרייבר ז"ל

"האירוע הזה נועד לזכור את מורנו ורבנו, גדליה שרייבר, שחינך אותנו על ברכיו", פתח אמסלם את דבריו בהתרגשות, ושיתף את הקהל בנבואה מדהימה שהגשימה את עצמה: "לפני 25 שנה, באירוע היובל הגדול של שכונת בקעה, עמדתי ואמרתי שנערוך מפגש נוסף בעוד 25 שנה. באופן מצמרר ואירוני, האירוע הנוכחי מתקיים בדיוק במלאת 25 שנה לאותו ערב, חצי הדרך אל הנבואה ההיא, כשאנחנו כאן, ממשיכים יחד את הדרך שלו".

את הפאנל הירושלמי הנחה איש התקשורת שוקי בן עמי, בו השתתפו בנו של גדליה ז"ל, אבי שרייבר; יו"ר ההסתדרות מרחב ירושלים, דני בונפיל; ומי שהיתה מדריכה ועובדת עירייה, סימה כהן, באירוע נחשפו הסיפורים המרתקים ביניהם סיפר זוגות רבים שנישאו.

שמי אמסלם, יוזם הערב

"לא לבכות ליד אבא"

"איזה אבא היה גדליה שרייבר ז"ל", שאל בן עמי, ובנו הרב אבי שרייבר השיב: "אתה נוגע בנקודה מעניינת. אני יכול להגיד שזכיתי להכיר את אבא שאתם הכרתם במועדון, וההתפעלות שלי ממנו רק הלכה וגברה משנה לשנה. המוטו של המועדון ליווה אותנו ואותו לאורך כל השנים. חניכי המועדון היו ממש כמו החניכים שלנו, הילדים שלנו".

"לפני כמה שנים, כשאבא היה על ערש דווי", המשיך ושיתף אבי ברגעים המרגשים, "הייתי איתו במשמרת בוקר, והבנתי, לאור המצב הרפואי, שצריך להתחיל להיפרד. שאלתי את עצמי את מי אני מזמין כדי להיפרד ממנו? אבא היה מוכר מאוד בארץ ובעולם, אבל לא היה לי ספק – הרמתי טלפון לחבורה של שכונת בקעה, שהיו מגיעים בכל שנה לימי ההולדת שלו, גם אחרי 40 ו-60 שנה. כשאבא ראה אותם נכנסים, הוא ממש התעורר. ביקשתי מהם מראש לא לבכות לידו, וכשהם הגיעו הוא פשוט התעורר לחיים. וזה בדיוק המענה לשאלה שלך, המועדון הזה ליווה אותנו ואת המשפחה כל השנים. זה היה האבא של המועדון".

ההתכנסות לזכרו של גדליה שרייבר

"גרתי בבית הנוער"

"גדליה שרייבר היה האב הרוחני שלי", סיפר בהתרגשות יו"ר ההסתדרות במרחב ירושלים, דני בונפיל. "המשרד שלי ממוקם ברחוב גדליה שרייבר, ובכניסה תלויה תמונתו. מפעל 'קמחא דפסחא' שאנחנו מפעילים יחד עם ילדיו, זה בדיוק מה שגדליה לימד אותנו".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בונפיל נזכר בימים שבהם נרקם הקשר: "כשהשתחררתי מהצבא, גדליה קרא לי להדריך בבית הנוער. כעבור זמן מה, כשהבאתי את חברתי כדי שיכיר אותה, גדליה אמר לי: 'אתה מתחתן וגר כאן למעלה, במקומי'. וכך היה. קיבלתי את הדירה שלו וגרתי שם בתוך בית הנוער".

בונפיל שיתף סיפור על חניך מצטיין שהפך בהמשך לאלוף העולם בפוקר: "כשהוא התגייס, הוא חזר ביום הראשון ואמר: 'שלחו אותי לחיל האוויר, אבל אני רוצה רק גולני'. פניתי לגדליה, והוא כתב מכתב אישי לשר הביטחון דאז, משה דיין. כעבור מספר שבועות אישרו להעביר אותו לגולני". בונפיל סיכם: "התוכניות שלנו כעת הן להנציח את זכרו ולפעול להקמת ספרייה ציבורית ומקווה בשכונת בקעה. הנתינה שלו היתה טבועה עמוק בליבו".

"האבא השני שלי"

"גדליה היה האבא השני שלי", שיתפה סימה כהן, שעבדה עם שרייבר בבית הנוער. "הוא ליווה אותי מהרגע שעליתי לארץ ועד פטירתו, וגידל דורות שלמים. הוא היה האשכנזי היחיד בשכונת בקעה, ועשה למען התושבים דברים שאף אחד אחר לא יעשה".

"השאיפה הגדולה שלו היתה ליצור עבורנו מסגרת, כדי שאף אחד לא יסתובב ברחובות", היא נזכרת. "הוא ידע לשלב נכון בין המדריכים לחניכים וגידל דור מגוון להפליא. יום אחד פנה אליי ואמר: 'יש קבוצה של צעירים שהורסים את מועדון בית הנוער. הם רוצים שאת תהיי המדריכה שלהם. תחזיקי אותם בין 19:00 ל-21:00 בערב'. הוא דאג לי לתקציב מוגדר, וכשהנערים ביקשו חוג לתכשיטנות, הרמנו את הכפפה. ככה הצלחתי להרגיע אותם".

"גדליה היה מלא באהבה לכל אדם, ובמיוחד לאשתו, חווה. מתוך כבוד עצום, הוא מעולם לא קרא לה בשמה אלא תמיד פנה אליה בכינוי 'אמא' או 'כבודה'. אם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מגדליה, זו הדרך שבה העניק כבוד לבני אדם".