השניים הכירו בגיל 11, לאחר שעלו לישראל ממרוקו ולמדו כאמור יחד בפנימייה. מהר מאוד הם הפכו לחברים קרובים, כאלה שלא נפרדו כמעט לרגע.
"ההורים שלו היו כמו ההורים שלי", מספר אברהם בהתרגשות. "וגם הוא היה בן בית אצלנו. היינו רחוקים מהמשפחות שלנו, והיה לנו פשוט זה את זה. דאגנו אחד לשני כמו שני אחים".
אברהם ועמרם בימי הלימודים בפנימיה (צילום: באדיבות עמרם מלכה)
במשך השנים ליוו זה את זה בתיכון, בשירות הצבאי ואף בחתונותיהם. אלא שכמו שקורה לא פעם, החיים הובילו כל אחד לדרך אחרת: עמרם השתקע בירושלים, ואילו אברהם עבר להתגורר בקריית שמונה. עם השנים התרופף הקשר, עד שנותק כמעט לחלוטין.
אלא שבשבוע שעבר הגיע הרגע ששינה הכל. אברהם, שפונה מקריית שמונה ומאושפז בהדסה עין כרם, הגיע לטיפול בתא הלחץ בבית החולים. בזמן שהמתין לתורו, הבחין לפתע בפנים מוכרות.
"תגיד, אתה עמרם?", שאל בהיסוס את אחד המטופלים שישב בסמוך אליו.
"אני לא מאמין, זה אתה, אברהם?", השיב עמרם בתדהמה.
המפגש המפתיע הפך בתוך רגע לחיבוק ארוך ומרגש, מלווה בדמעות ובהתרגשות גדולה. מאז, כך הם מספרים, הם כמעט שלא נפרדים. "מה הסיכוי שאפונה מקריית שמונה לירושלים, אגיע לטיפול בהדסה, ופתאום אפגוש את ה'אח' שלי מהפנימייה?", אומר אברהם בהתרגשות.
מאז החידוש המפתיע של הקשר, עמרם אף דואג להביא לחברו ארוחות חמות מביתו בירושלים. "עכשיו, כשמצאנו אחד את השני מחדש, לא ניתן לשום דבר להפריד בינינו", אומרים השניים.
ובין טיפול לטיפול, לצד המחמאות שהם מרעיפים על הצוות המטפל במחלקות ובתא הלחץ, הם ממשיכים לטפח את החברות שנולדה לפני יותר משבעה עשורים.
אברהם נוהג להגיע ראשון לתא הלחץ ולשמור מקום לחברו הוותיק. "כאן עמרם תכף ישב", הוא אומר לבתו. "תשמרי לו את הכיסא, כמו ששמרתי לו את הספסל בבית הספר – קרוב אליי". מרגש.
תגובות