דויד גרוסמן, אורי גרוסמן ז"ל, ניר גרוסמן (צילומים: רויטרס, דובר צה’’ל, פרטי)
דויד גרוסמן, אורי גרוסמן ז"ל, ניר גרוסמן (צילומים: רויטרס, דובר צה’’ל, פרטי)

"דויד אחי אמר לי רק שתי מילים, 'ניר, אורי', זה הספיק"

כתב "כל העיר" ניר גרוסמן, אחיו של הסופר דויד ודוד של סמ"ר אורי ז"ל, כותב על הכאב והגעגוע

הימים היו ימיי סוף מלחמת לבנון השנייה, בוקר ה-12 באוגוסט 2006, כשברקע נמשכו המגעים להפסקת האש, בין ישראל לחיזבאללה. נסעתי ברכבי, בדרך לביתי בשכונת גילה, כשביומן הבוקר של רשת ב' הודיעו על יממה קשה שעברה על כוחותינו. "ב-30 השעות האחרונות שעברו על כוחות צה"ל בלבנון, במה שכונה אז המהלך הקרקעי האחרון של המלחמה, רגע לפני הפסקת האש, נהרגו 33 חיילי צה"ל". שמעתי את הידיעה, הסתכלתי על הכביש והרמזורים שחלפו לנגד עיניי, היו כלא היו, ואיתם גם אני פתאום הייתי ולא הייתי.

נכנסתי הביתה, וכעבור פחות משעה דויד אחי התקשר אלי לטלפון הנייד. הוא אמר לי רק שתי מילים, "ניר, אורי", זה הספיק. זרקתי את הטלפון לספה, וצעקה בלתי נשלטת יצאה מפי. מיד התיישבתי כשראשי חפון בין ידיי, ובתי דנה, שהיתה אז כמעט בת 18, ירדה מהר מחדרה, כדי לתמוך בי. אחרי שעה ארוכה של התכנסות פנימית של בני המשפחה הגרעינית, שתיקות רועמות, בכי והלם, מצאנו את עצמנו נשאבים לתוך האבל העמוק, שנוגע בנו עד היום.

זו השנה ה-12, שאנחנו לוקחים חלק באירועי יום הזיכרון, ובכל שנה אני חוזר אל הזיכרונות של ימי מלחמת לבנון השנייה, אל הסימנים שקדמו ושכאילו נכתבו מראש – מסיבת העיתונאים בה השתתף אחי דויד, אביו של אורי, יומיים לפני נפילתו של אורי, יחד עם הסופרים עמוס עוז וא.ב יהושוע, שבה דרשו לקבל את הפסקת האש ושלא להרחיב את המבצע הקרקעי; שיחת הטלפון עם דויד, שסיפר לי כי קיבל ד"ש ועדכון על מצבו של אורי, "הוא חי", אמר לי, "הם ישנו קצת בטנק, הכול בסדר"; ובערב, באותו מוצ"ש מר ונמהר שבמהלכו נפגע טנק המרכבה שלו מטיל הקורנט הארור, אותו תיעוד של איתי אנגל בתוכנית "עובדה" מתוך הקרבות עצמם, תוכנית שהוקרנה בטלוויזיה שעות ספורות לפני שאורי נהרג. צפיתי בה, ורף החרדה רק הלך וגבר.

למחרת זה הגיע. רסיסי הטיל שספג הטנק של אורי, פגעו גם בי, פגעו בנו, ומאז הכול השתנה.

אורי גרוסמן ז"ל (צילום: דובר צה''ל)

אורי גרוסמן ז"ל (צילום: דובר צה"ל)

אורי היה בן בית אצלנו. פער הגילאים בינו לבין שלושת ילדיי הבוגרים הוא בין שנה לשלוש. הילדים חוו יחד חוויות ילדות לא מעטות, שיחקו יחד כדורגל, כשאורי, איך לא, לובש את החולצה הירוקה של מועדון הכדורגל שהוא כה אהב, מכבי חיפה, בדיוק כפי שהיה כילד, המציא את אותה דמות מיוחדת וצבעונית של פילדמרשל ארצ'יבולד לומומבה, המלך הטיפש והאכזר, דמות שרק אורי בעל חוש ההומור המפותח והציניקן יכול היה להמציא.

לפני קצת פחות מארבע שנים, במהלך מבצע צוק איתן, כשבני הצעיר אריאל נקרא להשתתף במבצע במסגרת תפקידו כלוחם בחטיבת הנח"ל, לא ידעתי את נפשי מרוב פחד ודאגה. פתאום הרגשתי, שבשום בית ספר, בשום אוניברסיטה, בשום מכון להורות, לא מכינים אותך לפחד האיום הזה שמשתק אותך, ומורט את עצביך המרוטים ממילא עד דק.

אריאל יצא מהמלחמה בשלום, אבל זה היה אכזרי. לכולנו. המחשבה על מה שעבר על אחי דויד, אשתו מיכל וילדיהם יונתן ורותי באותם ימים של לבנון השנייה ניחתה עליי בשנית, והיתה מוחשית מתמיד.

דויד גרוסמן (צילום: רויטרס)

דויד גרוסמן (צילום: רויטרס)

כמידי שנה, גם ביום הזיכרון הקרוב, נגיע להשתתף בטקס הקבוע המתקיים לזכר הנופלים בבית הספר הניסויי, שבו למדו אורי וגם אחיו הגדול יונתן, יבדל"א. ההשתתפות דווקא בבית ספרו של אורי, המקום בו התחנך ולמד, המקום שבו התעצבה אישיותו המיוחדת, שם גם מצא את אהבתו הגדולה לתיאטרון, נותנת להוריו את תחושת הקרבה הגדולה ביותר לילד המיוחד הזה שכה אהבו. שם הם, ואנחנו יחד איתם, מוצאים לשעה אחת נחמה. להר (הרצל) נחזור ביום נפילתו, ב-12 באוגוסט.

 

ההיכרות שנכפתה עליי עם ההר הקדוש הזה, גרמה לי לחשוב לא אחת, על הפוטנציאל האדיר הגלום בו. חשבתי על ההחמצה הנוראית שיש שם, ובבתי העלמין הצבאיים הפזורים ברחבי הארץ בכלל, ושאלתי את עצמי כמה הייטקיסטים בפוטנציה טמונים שם? כמה מדענים שוודאי יכלו במוחם הקודח להביא מזור לכל כך הרבה מחלות נמצאים שם למנוחת עולמים? כמה מהנדסי תוכנה, שחקני תיאטרון מוכשרים כמו אורי, אנשי תקשורת, פוליטיקאים שהיו משנים את השיח הציבורי בארץ מקצה לקצה, היו יכולים להיות לנו במדינה, אבל אינם עוד?



ניר גרוסמן (צילום: פרטי)

ניר גרוסמן (צילום: פרטי)

בראייה לאחור, בתוך כל האובדן הגדול הזה, כל אחד מאיתנו איבד משהו. המשפחה לא חזרה להיות אותה משפחה, אבל כמובן שלצד האבל, המשכנו בחיים, ואליהם הצטרפו ארבעה נינים שנולדו בשש השנים האחרונות, להורינו יצחק ומיכאלה שיחיו. לילך ומעיין נכדותיו של אחי, עברי ושירי נכדיי שלי, כבר שמעו בחלקם ועוד ישמעו מאיתנו בעתיד על אורי, יתגאו בו, בעיקר על מה שהיה כילד, כנער, על החותם שטבע בכולנו בשנות חייו הקצרות, אבל המלאות נוכחות, וגם על החלל הגדול שהותיר בנו. תנצב"ה.

, תודה על הרשמתך.
עתה אשר את קבלת הדיוור במייל וקבל את הידיעות החמות בעיר למייל שלך
תגיות:
אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. יעלה

    השכול והכאב הגדול הם מנת חלקנו לאורך כל ההיסטוריה של העם שלנו, אבל הם לא יפגעו בקיומנו כאן בארץ.
    הראייה לכך היא הנכדים שנולדו לכם ושאנחנו כאן ונמשיך להיות כאן לנצח בזכות הבנים היקרים.
    מחזקים אתכם ומרכינים ראש ביום הזיכרון.

  2. עמוס

    בעיניים דומעות למקרא הכתבה אני יכול רק להגיד, שזה לא מגיע לאף אחד. גם אני – כמוך – הייתי הורה חרד ב"צוק איתן".
    אין שום סיבה שהילדים שנולדו כאן יפלו בלבנון, בוודאי כשכבר אפשר היה להשיג הפסקת אש. צעירים בגילו של אורי מתחברים בקלות עם בני גילם מכל מקום בעולם – זה ששולחים אותם להילחם זה בזה לא יכול להיות כורח המציאות. אסור לנו להסכין עם כך.

  3. יעל מירושלים

    משפחת גרוסמן כולכם!
    אתם מגש הכסף. הלואי וקרבנו לא לשווא.
    ביום חמישי הבא עלינו, כשאביו של אורי יעמוד על הבמה של הטובים שבבנינו ובנותינו ויעוטר בפרס ישראל המכובד, יעמוד יציץ מאחורי כתפו בנו החייכן והרציני גם יחד, אורי שלנו, אורי הבן של אביו, אורי שלכם, ויחייך בשביעות רצון, שהנה המדינה שלמענה הקריב את הכבד שבקרבנות, יודעת להוקיר את אביו שלא תמיד תמך במדיניות ממשלותיה, שלעיתים הכה בקרדום מילותיו ולא חסך מהם את שבט לשונו. אורי יניד בראשו ויאמר: אשריי . אבא שלי ואמא מולדת היום כבר יחד. יהי זכרו של אורי ברוך לעג. היו חזקים.

הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר