האסון בפעוטון אתמול טלטל את כולנו. הפעוטות ליה ציפורה גולובנציץ ז"ל ואהרון כץ ז"ל מצאו את מותם בנסיבות נוראיות, שלא יכולות להתקיים במדינה מתוקנת. לצד האבל והזעזוע, מהר מאוד, השיח הציבורי התפצל לשלושה כיוונים מרכזיים. כל אחד מהם משקף תגובה אינסטינקטיבית אחרת. חלקם נוגעים באמת, ואף אחד מהם בנפרד לא מספק את התשובה במלואה.
התגובה הראשונה הגיעה מחלקים בהנהגה החרדית. במקום לקיחת אחריות שמענו התנערות, האשמות מרומזות וגלויות כלפי "היועמ"שית", "בג"ץ", ו"המדינה". זו תגובה שצריך לגנות באופן ברור. היא פסולה מוסרית משום שהיא עושה פוליטיקה על חשבון ילדים, והיא פסולה מבחינה מנהיגותית משום שהיא בורחת מאחריות. מנהיגות אמיתית מתחילה בהכרה גם בכישלונות – מי שמסרב לקחת אחריות מפקיר את הציבור שלו.
התגובה השנייה הציגה שאלה נכונה: איפה מדינת ישראל? איך ייתכן שתחום החינוך מגיל לידה עד שלוש מופקר כמעט לחלוטין, עם רגולציה חלקית, פיקוח חסר וסטנדרטים לא אחידים? הביקורת הזו מוצדקת בעיקרה. זהו תחום שנזנח במשך שנים. אבל גם כאן צריך לדייק: הפתרון איננו רגולציה חונקת. אסור לשכפל את המצב הבעייתי שקיים בחלק מהגנים ובבתי הספר, שבהם עודף נהלים מחליף שיקול דעת ואחריות. נדרשת רגולציה שמתמקדת בבטיחות, במקצועיות ובשקיפות ובעיקר במתן תקצוב ראוי על מנת להיטיב עם מוסדות החינוך ועם הילדים של כולנו. בעיניי, הרשויות המקומיות יכולות וצריכות להיות הגורם האחראי לנושא זה, אך זה תלוי בכך שהמדינה תאפשר להן את המשאבים והסמכויות הדרושים לכך.
התגובה השלישית הייתה החריפה ביותר: מתקפה כוללת על החברה החרדית, על דפוס חוזר של זלזול בחיי אדם. לכאורה, זו טענה שסותרת את הדרישה לאחריות מדינתית. אני מתעקש שלא. שני הדברים יכולים וצריכים להתקיים יחדיו.
כן, המדינה חייבת לקחת אחריות על גילאי 3-0. אבל במקביל, גם החברה החרדית חייבת לקחת אחריות על עצמה. רשימת האסונות ארוכה מדי: אסון מירון, קריסת היציעים בגבעת זאב, ההרוג בהפגנה בכניסה לעיר, מגמה של אי-התחסנות לחצבת שגבתה קורבנות, הילד שנתקע על מנוף וניצל בנס, הילד שנדרס בהפגנה, אלפי ילדים ובני נוער צעירים שנמצאים כל חמישי בערב בשוק מחנה יהודה ללא השגחה או ידיעה הורית באופן שמזמן את האסון הבא, וכעת האסון הזה.
רוצים להישאר מעודכנים?
כל מי שמכיר שכונות חרדיות מכיר את המציאות: זלזול בשלטון החוק, בנייה לא חוקית ומסוכנת בהיקפים עצומים, והתנהלות במרחב הציבורי שמזכירה לעיתים עולם שלישי. ילדות בנות ארבע מובילות את האחים קטנים שלהן כאילו הן מבוגר אחראי, התעלמות מחוקי תנועה, שימוש מאולתר במבנים לצרכים ציבוריים – לעיתים בלי תשתיות בסיסיות, כפי שקרה גם אתמול. אלה טענות קשות, אבל הן נכונות.
אני אומר זאת כמי שמכיר את החברה החרדית מקרוב, ועם כאב רב לאחיי החרדים – בין כלל האירועים הללו עובר קו ישיר: זלזול בחיי אדם, זלזול בחוק, ואוטונומיה חברתית שחיה במציאות מקבילה. לא הצלחתי להירדם אתמול מהמחשבה על תינוקות שנפחו את נשמתם בגלל רשלנות. אי אפשר לשתוק במצב כזה. חובתנו כאחים היא גם להעביר ביקורת.
אף חברה אינה חסינה מטעויות. השאלה האמיתית היא האם ובאיזה אופן לומדים מהן. אסון המכינה בצפית הוביל לשינוי עמוק ומיידי בנהלי בטיחות בכל מסגרות החינוך הממלכתיות, הפורמליות והבלתי-פורמליות. האם משהו דומה קרה בחברה החרדית אחרי האסונות הרבים שפקדו אותה?
כמה עוד צריכים למות כדי שייפול האסימון?
באהבה, ובכאב גדול על אחיי החרדים, הגיע הזמן לשינוי ולעשות סדר במציאות הזו.
- הכותב הוא סגן ראש העיר ירושלים ויו"ר תנועת "התעוררות" – תנועה פוליטית המאחדת ירושלמים מהימין, מהשמאל ומהמרכז, חילונים ודתיים
אדיר שורץ (צילום: שרון גבאי)
חרדי
ניכר שהדברים יוצאים מן הלב תודה
חרד
ניכר שהדברים יוצאים מן הלב תודה
מלי ששון
ממש מצער וכואב הלב כולם בוכים
מזעזע לראות באיזה תנאים החרדים חיים.
אבל, הגיע הזמן לבנות מבנים ראויים למעונות יום!!!
במקום מגדלי בבל.
בשכונת קטמונים גוננים למגזר החרדי אין אף מבנה ראוי.
גן הילדים של הבנות החרדיות נמצא במבנה רעוע צמוד לחנות/מפעל חומרי בניה מטפטף גשם שחודר לכיתות.
בית הספר שלהן נמצא במתחם בזק בצומת פת.
בחורף קור כלבים ובקיץ חום אימים מאחר ולא ניתן להפעיל מזגנים.
צריך להתחיל בזה, לבנות מבנים ראויים ולהחיל חוק חינוך חובה מגיל 3 חודשים כדי שזוגות צערים יוכלו לצאת לעבוד בכבוד!!!
לצערנו בעיר הזאת דואגים ליזמים תאבי בצע לבניית מגדלי בבל. במקום לתינוקות של בית רבן.