את הניצחון הנהדר והמוחץ של הפועל על גראן קנריה, במשחק הראשון בסדרת רבע גמר היורוקאפ, ראיתי בבלגרד ומצאתי את עצמי צועק בהתלהבות מול המרקע ומשתולל מאושר, בלי לחשוב מה יגידו השכנים הסרבים על המטורף שצועק כאילו זכה הרגע בלוטו. הפועל עשתה צעד גדול וסופר חשוב בדרך למטרה שהציבה לעצמה – הגעה לשלבים המתקדמים של המפעל האירופי.
השבוע המוצלח הזה החל כבר במוצאי שבת בראשון לציון, כשעם סגל חסר, ללא אמארה סטודמאייר ועם ליאור אליהו חולה, ניצחו האדומים את הקבוצה המקומית תוך שהם מתאוששים מרבע של משבר, שבו שמטו יתרון גדול. אבל עם הרבה מאוד אופי האדומים התעלו, ניצחו והוכיחו לכולם, ובעיקר לעצמם, רגע לפני המשחק החשוב באירופה, שההפסד בגמר הגביע שייך כבר להיסטוריה.
ביום שלישי האחרון הגיעו האדומים למשחק על החיים שלהם באירופה כשהם נחושים, חדורי מוטיבציה ועם חמישייה אמריקאית דהרו לאורך כל הדרך, שמרו על היתרון למרות ניסיונות של הספרדים לנגוס בו, והצליחו ברבע האחרון לשבור ולהביס קבוצת יורוליג איכותית. כל שנשאר זה להסיר את הכובע בפני כולם.
התקלה בגביע המדינה אמנם השאירה צלקת, אבל סימונה פיאנג'יאני מצליח לתמרן את הספינה בכיוון הנכון, מצליח להביא את הקבוצה לשיא באירופה, תוך שהוא יודע היטב מה היעד שהציב לו הבעלים ואיך מגיעים לשם.
הלילה (שישי) נדע אם נפגוש את הספרדים גם בשבוע הבא וכולי תקווה שלא – שהפועל תשלים 0:2 חלק ותרשום הישג עצום בדמות העפלה לחצי גמר היורוקאפ.
במידה ובכל זאת נחזור למשחק שלישי מכריע, אין לי ספק שהארנה תהיה מפוצצת עד אפס מקום גם בלי לחלק הזמנות. אחרי ההופעה בשלישי, אין ספק שזו ההצגה הכי טובה בעיר.
אודה על האמת, לא אהבתי את החתמתו של שרון מימר וסברתי שבבית"ר צריך להיות מאמן מהדרג הראשון, אבל עם תוצאות לא מתווכחים וצריך להסיר את הכובע גם בפני מימר. אז הנה, כשצריך אני יודע לפרגן ועושה זאת בשמחה.
