דעה | אין עוד משחק כזה

שמעון גרשון צעד לאיטו אל נקודת העונשין. ניר סביליה, שבור לב, עוד שכב ברחבה – רגע אחרי שהחמיץ את הפנדל המכריע. סביליה כבר הבין שזה נגמר, שבית״ר הפסידה בגמר גביע המדינה של 1999 – וגרשון המתין בסבלנות כדי לשלוח את הכדור לרשת ולצבוע את הגביע באדום.

עשר שנים אחר כך, אותו גרשון כבר היה זה שצבע את אותו הגביע בצהוב-שחור, כשבגמר 2009 בעיטת הפנדל שלו נכנסה לשער, איכשהו, למרות שווינסנט אניימה האגדי הצליח לגעת בכדור בעוד זינוק חתולי. את המילים שהגיעו לאחר מכן, כשראובן עובד גלגל את הכדור ישר לידיים של קאלה יודע כל בית״רי: ״הגביע נוסע לירושלים״.

וכל בית״רי זוכר גם את טרטיאק, ששלח את הפנדל לשמיים בגמר 2000, כשאוחנה עוד לא הספיק לכבות את הסיגריה שהדליק רגע קודם. שני הפסדים רצופים בגמר, ועשר שנים מאוחר יותר – ורמוט, הרוש הדף, והכדור ברשת. אליפות אדומה בטדי. איזה כאב לב. וואלה, יש מחיר ל״חג השרוכים״. לקחנו להם את האליפות – ואת ה-5:1 שהוריד את הפועל לליגה הלאומית אף פעם לא נשכח.
תגידו, יש עוד משחק כזה בכדורגל הישראלי? אין.

בליגה: 54 ניצחונות להפועל , ״רק״ 40 לבית״ר ו-35 תוצאות תיקו. ההגמוניה של מפא״י עדיין נוכחת, המהפך טרם הושלם. בגביע? 10 ניצחונות אדומים, 2 לבית״רים. אין משילות. ואבוקסיס? שהלך ובא, ובא והלך. נגמרו כבר המילים.

לכן, כשבית״ר והפועל ת״א נפגשות, אין טעם למילים מקצועיות. רק נודה באמת הפשוטה: כמה שהמפגש הזה היה חסר בעונה, עכשיו רק תשתיקו את בלומפילד, תודה רבה.