מכל הנצחונות הגדולים שעשתה בית״ר העונה, דווקא ה-1:3 בפתח תקוה היה המרגש מכולם. זה היה ניצחון של קבוצה גדולה שרוצה אליפות. לא כזה שנכנס להיילייטס, לא ערב של שואו, אלא ניצחון בשיניים, בזיעת אפיים, בתוספת הזמן. כזה שמגיע אחרי סבלנות, עקשנות, ובעיקר אמונה. הנה עוד שלוש נקודות לברק יצחקי ולבית״ר ירושלים ובעיקר עוד חותמת לכך שהקבוצה הזו נמצאת עמוק בתוך מאבק האליפות, ואולי יותר מכך – לא אגזים אם אומר שמדובר בקבוצה הכי טובה בארץ נכון להיום.
ועכשיו ברצינות: איך קבוצה שלפני שלוש שנים עמדה על סף פירוק והורדת שתי ליגות, הפכה למועמדת לאליפות? ועוד מועמדת בכירה? טירוף כזה יכול לקרות רק בבית״ר – אתם חייבים להודות. וזה לא קרה ברגע ולא בהוקוס-פוקוס. זו עבודה יסודית של אנשים עם הרבה אמונה וחיוביות ואהבה לכדורגל שחיברו את כל מי שמסביבם למכונה מנצחת. ברק אברמוב שהציל מועדון מקריסה. אלמוג כהן שבנה סגל חכם, מאוזן, איכותי. וברק יצחקי שמחבר את הכול באמנות שבוע אחרי שבוע, גם כשקשה, גם כשלא הולך, גם כשהשער מסרב להגיע, הקבוצה הזו לא מפסיקה להאמין.
יש לא מעט ביקורת סביב יצחקי, אבל לפעמים זה כבר מרגיש כמו כפיות טובה. הקבוצה במקום הראשון, עם רצף ניצחונות מרשים, ועדיין יש מי שמחפש את הפגמים. מאבק אליפות כולל גם ימים פחות יפים. לא כל משחק צריך להיות חגיגה. מי שלא יודע להכיל גם רגעי קושי, יתקשה ליהנות מהרגעים הגדולים.
ומה שהיה יפה במיוחד בניצחון הזה, הוא מה שלא קרה. בית״ר לא מצאה את השער המיוחל אבל לא התייאשה, בניגוד לשנים עברו. לא הפקירה את ההגנה. לא נשברה בתוספת הזמן. לא איבדה את הראש. היא המשיכה להאמין, להניע, לחפש את הפרצה – וגם נתנה ליריבה להרגיש לרגע שאולי היא יכולה לגנוב פה ניצחון,
ואז הגיעה העקיצה של הצמד בן שימול וחוגי.
אוהדים שמחפשים הצגות מדי שבוע צריכים לזכור שגם בעונת הדאבל לא הכול היה נוצץ. אליפות אחרי 20 שנה, אם תגיע, תגיע דרך עבודה קשה, שערים בדקות האחרונות, ומלחמה שבוע אחרי שבוע.
גם מקצועית סוף סוף יש לבית"ר עומק אמיתי. בוריס אינו הוא חיזוק מצוין לקישור – אגרסיבי, מהיר, חכם, כזה שעושה את כל מי שלידו טוב יותר. זיו בן שימול שוב עלה מהספסל עם רעב בעיניים. ודור חוגי, אחרי לא מעט החמצות, לקח הפעם את ההזדמנות בשתי ידיים. שני שערים, ביטחון, שקט. לפעמים הסבלנות משתלמת.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואולי הנתון הכי מעודד: זה קרה ביום לא גדול של שועה ואצילי. הכוכבים היו פחות והקבוצה יותר. זו לא קבוצה שתלויה בשניים שלושה כוכבים, זו קבוצה בריאה.
ולסיום אי אפשר בלי כמה מילים על גדראני – "טרטיאק החדש". שקט, בטוח, מנהיג, יציב, הולך ומשתבח. הגאורגי מזכיר את גדול בלמי בית"ר באישיות הנוחה, בשקט שלו, בדומיננטיות ההגנתית, בקלאס.
מדובר בבלם שהופך את כל ההגנה סביבו לטובה ויציבה יותר – תראו מה עובר על קרבאלי שהרבה לטעות לפני הגעת החבר מאזור הקווקז, ומאז הפך לעוגן. תראו איך ירדן כהן השתדרג והפך למגן ליגה מצוין; אפילו מורוזוב נראה טוב יותר. גם מיגל סילבה נהנה מהרבה יותר שקט.
ומאחורי כולם עומד גדראני.
אבל דבר אחד חשוב להזכיר: "טיק-טאק" עשה את זה על פני 8 עונות, מ-1992 ועד 2000. הוא הביא שלוש אליפויות והפך בלמים צעירים כמו אהוד כחילה, אלון חרזי ואריק בנאדו – לבלמים הכי טובים בליגה בשנים הבאות.
ההשוואה ביניהם קצת יומרנית אבל עדיין מרתקת, ומעניין אם כמו טרטיאק, גם גדראני יביא לבית״ר אליפות בעונה הראשונה וייתקע יתד לעוד שנים רבות בצהוב שחור. השבוע דווח שבית״ר כבר הגישה לו הצעה לחוזה ארוך טווח, והגאורגי, רק בן 28, יכול להפוך לפנים של ההגנה הבית"רית בשנים הבאות.
תגובות