נגד אבישי כהן אחד דיברה תורה. נכון, זו לא הייתה ההופעה ההגנתית המושלמת ביותר, אבל רוח הלחימה, המלחמה על כל כדור, התשוקה לנצח – היו מופת בית״רי. תוסיפו לכל זה את המהירות על הקו, היכולת ההתקפית והצ׳יפ הגדול בדקה האחרונה, ותקבלו תשובה חד משמעית – מסתמן שלבית״ר ירושלים יש מגן ימני, ועוד איזה מגן.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
רוצים להישאר מעודכנים?
אבישי כהן הוא כל מה שבית״ר ירושלים צריכה להיות בשנים הקרובות – הוא לא השחקן הכי יקר בליגה, הוא לא השחקן הכי מהיר בליגה, הוא לא השחקן הכי איכותי בליגה. הוא טעה, ויטעה. הוא הלך, חזר ולא יברח לאירופה. הוא כבר לא הילד הבוסרי שהיה אז. הוא בית״רי בנשמה, אחד שגדל בירושלים, אחד שמבין מה זה סמל המנורה, מה זה ללבוש צהוב-שחור. הוא חלם על זה, הוא גדל על זה – החלום שלו נשבר – והוא חזר כל הדרך משכונת התקווה כדי להגשים אותו שוב. ובית״ר? לא צריכה הרבה. רק 11 אבישי כהנים כאלה. לוחמניים, מקריבים, מחויבים. כאלה שירוצו 90 דקות, שירצו לנצח כל משחק, שיעשו הכל למען המנורה. תנו לנו 11 כאלה, ובית״ר תסתדר, ועוד איך תסתדר.
דווקא בשבוע בו קבוצות הנוער הירושלמיות ממשיכות בקריסה, אבישי כהן המחיש לנו למה חייב להאמין, למה לשחקני בית אין ולא יהיו תחליפים. האיש שחיכה, וחיכה, וחיכה – פרע את השטרות ברגע המאושר ביותר של כל אוהד ואוהדת בשנים האחרונות. החלום הזה בסמי עופר יכול להיות רגע היסטורי. רגע של בית״ר שהיא לא הכי מבריקה, לא הכי נוצצת, לא הכי תוססת, לא הכי יקרה, לא הכי מופלאה. לא ״האימפריה כבר חזרה״, לא ״הנה היא עולה, אלופת המדינה״, לא. החלום הזה בסמי עופר יכול להיות רגע של בית״ר ירושלים, הקבוצה של המדינה, עם גביע המדינה. יאללה, אבישי, תעשה אותנו מאושרים. יאללה, מיגל, אוראל, אורי, גרגורי, תמיר, טרזי, אופיר, ירדן, איון ודנילו, ויוסי (!), תביאו לנו גביע.
